מקום
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
ליאת יקרה, צהריים טובים! קודם כל, מה שלומך היום? איזה חדשות נוראיות יש היום... חשבתי על החיילים שהם בטוח במצוקה נפשית עכשיו. מעניין כמה באמת עוזרים להם? מעניין כמה באמת נותנים לזה מקום? ואז חשבתי על עצמי... ושאולי יש דברים שלא צריך לדבר עליהם. לפעמים אני מהרהרת אם אני לא עושה מכל זבוב פיל. עברו עלי ימים מעצבנים. עכשיו יותר טוב. אבל עכשיו אני תוהה כמה מקום אני צריכה לתת להם. חשבתי קצת בקול רם... שישתפר היום. נורית
נורית, למרות שהפניה שלל לליאת אני מגיבה. במקרים כמו אלו, זה תמיד מ נ ע ר אותי, נותן לי פרספקטיבה אחרת להסתכל על ה"בעיות" שלי, הכל מתגמד ואז אני מרגישה מאד "טיפשה" ואיומה שאני מתעסקת ב"שטויות" ובעולים קורים דברים מאד מאד קשים... אני אישית חווה את הימים האלה מאד קשה, מאז שהחייל נחטף, אני כל הזמן חושבת על מה עוברים ההורים שלהם, בעיני זה ג י ה נ ו ם...גיהנום להורים ואני לא מעייזה להתחבר ולחשוב מה עוברים אותם חיילים בשבי... אולי מהמקום של היותי אמא והחשיבות של הילדים זה מאד מאד קשה לי.. כן אותי זה מנער, הרבה דברים אצלי מושמים בצד, כאילו יוצאת מהכונכיה שלי ... מקווה שיגרם בשלום, שיהיה רק טוב ניבה
נורית וניבה יקרות, גם לי קשה כאשר מנשבות בחוץ רוחות מלחמה. גם אני מוצאת את עצמי חושבת על האמהות והאבות ששולחים ילדים-חיילים אל פעולות לוחמה שאחריתן מעורפלת. הפער המוכר כ"כ בין החזית לעורף שב אל התודעה שלנו, כציבור ישראלי, אחת למספר שנים, כאשר הצבא נדרך לקראת משימתו הצבאית, והעורף נותר מבולבל, מיטלטל בין דאגות הקיום הרגילות לבין הדאגה לשלום הבנים שבחזית. נדמה לי שמותר לנו להיות שם וגם שם. אנחנו דואגים לחיילים, אבל ממשיכים להיות מוטרדים גם בעניינינו האישיים, הקטנים-גדולים. זה כל כך אנושי, לא? מאחלת לכולנו שקט שלווה וביטחון, והרבה הרבה כוח כדי לצלוח את הימים הקרובים. ליאת
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
