אני מוצפת ואין לי את מי לשתף

הי ליאת.. אני מוצפת, הכל גואה בי , פשוט הכל ואין לי אל מי לספר ולהגיד, אני לא מרגישה נוח להתקשר לפסיכולוגית שלי ולשתף , אבל אני חייבת להקל על עצמי קראתי ספר "קשה", אני קוראת אותו פעם שניה , מנסה לעשות סדר בחיים שלי, יותר נכון להבין את העבר שלי. אני לא מבינה אותו, אני אפילו לא מצליחה להסביר מה זה לא להבין את העבר, זה כאילו קרה , קרה אבל בלי לחוות אותו, לא זה לא נכון להגיד את זה כך.. ואני לא מבינה את הקשר שלי לאמא שלי ולאבא שלי, זה כאילו שכשכאני פיזית לידם , אני כבר לא אני, אני משהו אחר, אבל גם את זה אני לא מצליחה להסביר וגם לא להבין.. העזתי להגיד לאמא שלי בשבוע שעבר שהיא נשארה עם אבא לא רק בגללנו אלא גם בגלל עצמה. לפתע הבנתי כמה אשמה אני נושאת עימי על חלקים שבכלל לא שייכים לי, איזה "קורבן" הפכתי להיות, קורבנות שלה , מתוך המקום של להיות תמיד בשבילה, שם בשבילה. להיות בהכון להרגיש אותה ואת אבא ואת מה שקורה בינהם כל הזמן, לחכות לרמזים להתפרצויות אלימות ממנו, להתאים את עצמי.. כל כך קשה לכעוס עליה כי היא עברה כל כך הרבה בחיים...כל כך הרבה סבל ואלימות , כמה אלימות...ומאד קשה להגיד לה מילים שבעצם מורידות ממני "אחריות" עליה, כאילו להשתחרר ממנה ומהעצב התמידי אותו אני נושאת שאולי יש חלקים ממנו שהם שלי, אבל הרבה גם לא... ואני לא יודעת להבדיל מה שייך לי ומה לא שייך לי, אני לא יודעת למצא את עצמי , מה שלי ומה שלה וזה נעשה יותר גרוע כשאני מוצפת.. אני אבודה..אני ילדה קטנה. אחותי הגדולה מאד כעסה עלי, היא אמרה שאסור להעיר את אמא מהפנטזיות שלה כי הן מה שמשאירות אותה בחיים.. אמא שלי חיה בפנטזיה, מזלה שיש לה את אותה הפנטזיה, היא חוותה מציאות חיים כל כך אומללהה... אתמול היה ארוע משפחתי, ויש אהבה וסוג של שמחה בין כל האחים והאחיות, כן יש משהו אמיתי אבל יש כל כך הרבה צביעות , כל כך הרבה העמדת פנים, אני רוצה להקיא...אבא שלי רוקד עם אמא שלי, היא נוגעת בו פיזית ואני יכולה לראות כמה היא שונאת אותו ומנותקת מהמגע שלו, כאילו היא לא שם בכלל.. אני רואה את המשחק שהיא משחקת מול אבא שלי, מול העולם כולו, מול כולם, זה סוג של משחק שאני משחקת היום, אבל הרבה הרבה פחות... אני מסתכלת עליה ואני רואה אשמה, למה אני מרגישה אשמה, אני הייתי בסך הכל ילדה קטנה.. אולי כשראיתי כמה היא סובלת וכמה אני לא יכולה לעזור וכמה היא בוכה.. הרגשתי כל כך רעה ואשמה. . ובאמת שלא עשיתי כלום רק הייתי במקום מאד חסר אונים, מאד קטן וגם היא היתה בו, כולנו , חוץ מאבא שלי שחושב עד היום שהוא "מלך העולם". וזה עוד יותר קשה כשאותו מלך הוא גם טוב וגם רע, הוא צועק , רותח, מכה , מרים כלי נשק , סכינים..וכשהוא אוהב הוא אוהב עד הסוף.. זה הרבה יותר קשה..כל פעם להחליט מה יצא עכשיו ,למה להתכונן, לטוב, לרע, לאהבה או שנאה...אני קצת יכולה להבין את המקום הקשה ממנו הוא בא, אבל אין לזה סוף כי זה נותן לו את ההצדקה להיות רע, את הלגיטמציה לטרור ולאימה...כשהייתי קטנה חשבתי שהעולם רע, שהכל קשה, שגורלנו לסבול ולכאוב בפחד ובכאב... היום אני מנסה לשנות תפיסה זו... והספר הזה הפגיש אותי עם האבא והאמא שלי, עם מה שהיה שם ועם מה שאני לא מסוגלת לזכור... ועם כל מה שאני מנסה להבין, פשוט להבין ולא מצליחה, לא מצליחה לראות, ל ר א ו ת , זה כאילו להסתכל עליהם מתוך מסך ערפל- מה היה שם, איזה ידים הושיטו , מה הושיטו? של מי הידיים האלה ומה בכלל הם ההורים, מי הם, משהו מאד לא מובן.. אני מוצפת...מנסה להבין את המקור לכוחות למרות כל הזוועה ועדין נפלאים הדברים מעיני, אני צריכה להתאים משקפיים אחרות.. ניבה

זה לא יעזור, אני יודעת, אלה רק מילים במחשב שלך מדמות עלומה: כתבת כמעט מפי את הדברים.גם אני הייתי שם. אולי תפחיתי מעצמך אשמה אם תדעי שלמרות שהם נפרדו אצלי אני מזדהה עדיין עם כל מילה שלך, עם הבלבול ועם הכאב. אנחנו לא אשמים אך נושאים את האשמה ואת הצלקות מהם אולי לנצח, והבחירות הן שלהם: אין דבר כזה "למען הילדים" זה רק התירוץ. תתנחמי בכך שאת הזוגיות שלך תבני יותר טוב. והאבא של הילדים שלך יהיה אחר. זה אפשרי. מנסיון.

ניבה יקרה, המון כאב. המון בילבול. המון עירפול. מאוד מורכב. קראתי ונגעת בי. כמו תמיד. שמחתי לראות הודעה שלך. הייתי מעדיפה לשמוע אותך בנסיבות אחרות... רוצה לשלוח לך כוחות. מנסה... תחזיקי מעמד. נורית

מזדהה מאוד כל מילה שכתבת העבירה בי צמרמורת

ניבה יקרה, המפגש המחודש עם המפלצות של ימי ילדותנו מטלטל ומכאיב גם כשאנחנו כבר הורים בעצמנו. לפעמים הבגרות והתובנות הנלוות לה, מחדדות אף יותר את האימה שכאילו נשתכחה וקהתה עם השנים. התגובות המרגשות שקיבלו כאן דברייך, מלמדות משהו על האוניברסאליות של הסבל והכאב, גם כשהוא מתחולל מאחורי דלתות וקירות וחומות של סוד. הלוואי שתצליחי להניח לזיכרונות, להניח לאשמה, למצוא שלווה. תודה על השיתוף ליאת

תודה רבה לכולכן על התמיכה, אני ממש במצב נפשי לא טוב, היום התפרצתי והוצאתי כעסים על מישהי שבכלל לא קשורה, קל להוציא אותם על"חלשים " יותר. זה כזה חונק להשאר עם זה בפנים, אין למי להוציא ואיך להוציא מבלי לשנוא את עצמך בדרך... אני ירודה והדמעות חונקות את הגרון והנשמה וגם האנשים מסביב מעמיסים יותר מאשר מקלים..טוב אני חושבת שכדאי שאסיים במשפט זה שיהיה רק טוב תודה על ההקשבה והתמיכה ניבה

מזדהה גם כן ניבה. האם תוכלי לציין את הספר שקראת?