דעיכה

אחרי שבשבוע שעבר הרגשתי קצת טוב עכשיו כבר כמה ימים אני בדעיכה מחזיקה בכל הכוח לא ליפול מחכה שהפסיכולוגית שלי תחזור מחו"ל (מפחיד אותי ליפול כשהיא לא בסביבה) ואני עייפה. כל כך עייפה.... בא לי לבכות ולא בא לי כלום. העולם הזה מפחיד אותי מיידי.

די נימאס לי מכל זה

רשת יקרה, אני מכירה את הכאב כל כך קשה שאין איפה "להפקיד" אותו..... שוב. אני שולחת לך מבט מיטיב הדר

רשת יקרה, הפעם אי אפשר לטעות בפרצוף העצוב :-( מחכה איתך כאן, לשובם של הימים הטובים, ושל הפסיכולוגית גם. יעלה

רשת יקרה, האמת שבימים אלה גם בעיני העולם קצת מפחיד (ריכוזי טנקים עושים לי את זה). לפעמים אני חושבת על טיפול כעל מ?ע?ב?ר של אבנים חלקלקות, המונחות לרוחבו של נהר שוצף. אנחנו מדלגים משבוע לשבוע, מאבן לאבן, משתדלים לא להחליק למים, ולהגיע - איכשהו - בשלום לחוף מבטחים. לפעמים אנחנו נעמדים קצת לנוח, מתנודדים לנו שם, כשהכל זורם ומסתחרר סביבנו, מקווים שנחזיק מעמד. זה מפחיד נורא, אני יודעת. לא יודעת למה, אבל יש לי הרגשה שאת כבר די קרובה לחוף, וגם אם חלילה תפלי למים, הם כבר די רדודים, ומגיעים מכסימום עד לברכיים. הבעיה היא שאנחנו לא תמיד יודעים את זה. שולחת לך, יחד עם הדר ויעלה, המון עידוד וכוח. אשמח אם תספרי לנו בהמשך מה שלומך. ליאת

ליאת, חד משמעית, הדימוי הכי קולע לטיפול, שנתקלתי בו עד היום. מקסים! יעלה