בסדר

השבוע עבר בסדר. לפני יומיים היא שוב טסה לחו"ל, אבל אני בסדר. נראה לי שאני מאוד עייפה עכשיו. היה לי שבוע עמוס ואני מותשת. הפגישה ביום ראשון היתה טובה. הרגשתי שהיא רואה אותי ומבינה כמה זה כואב. עצם זה שהיא רואה זה מקל. קצת. אני מוחזקת. כאב לי בפגישה, אבל הכאב הזה הביא להקלה. היא אמרה שהיא רואה מה זה עושה לי וגם את החלק שלה בזה ושהיא מצטערת בשבילי אבל שהיא מזכירה לעצמה שכדי לרפא צריך לגעת ובאותה הזדמנות היא מזכירה גם לי. צחקנו הרבה. לפעמים במקום לבכות אני צוחקת. הצחוק הזה עשה לי טוב. ובצחוק הזה גם הצלחתי להגיד שקשה לי שהיא נוסעת כל כך הרבה וגם עוד כמה דברים. היא ענתה בכנות וסיפרה לי מה ולמה ובסוף הפגישה היא ביקשה שאלמד אותה משהו זה כל כך שימח אותי. סוף סוף גם אני יכולה לעזור... במשהו.

רשת יקרה, יופי שאת בסדר. נסתפק בזה כרגע, לא? פגישה טובה נותנת לפעמים צבע אחר לכל השבוע. אני רוצה להתייחס דווקא לשורה האחרונה של דברייך. מבינה את הכיף שבלעזור לה. בחיים האמיתיים שלנו, אנחנו כל כך חזקים ומועילים ופעילים, ואז אנחנו מגיעים לתוך הקשר הטיפולי ומביאים לתוכו רק את החולשות, את חוסר האונים, את השברים, הכאבים. ומקבלים שם. מקבלים שם בלי סוף. ופתאום, כשגם שם צריכים אותנו, כשאנחנו יכולים להושיט יד גם שם... כיף גדול. שימשיך להיות לך בסדר. יעלה

היי יעלה, מה שלומך? לא חשבתי על זה ככה, אבל את צודקת. זה נתן לי להראות לה קצת חלק אחר בי את החלק החזק. זה שיכול לעזור גם לה. בעולם אני גדולה כל כך ובחדר שלה אני קטנה כל כך... מה שלומך? מה איתך?

שלום יקרה, כל-כך טוב שלפעמים אפשר להרגיש מובנת ומוחזקת, לחוש שמישהו רואה אותנו נכון... הלוואי ואפשר היה להחזיק את ההרגשה הזו יציבה בתוכנו, גם כשהמבט המיטיב טועה או נכשל. ואני כאן, בסדר? מחזיקה לך אצבעות. אורנה

היי אורנה, אהבתי את השימוש שעשית במונח מבט מיטיב (את יודעת שאם מחפשים אותו כמו שכתבת אותו בעברית בגוגל הוא מופיע ברשת רק פעם אחת?). עם השנים בטיפול למדתי להבין שזה המבט שהיה חסר לי במשך המון שנים. ההורים שלי, למרות, או אולי דווקא בגלל, שרצו לתת לי הכל ולא להחסיר ממני דבר- לא באמת ראו אותי. בטח שלא במבט מיטיב... חסרונו של המירורינג שקוהוט מדבר עליו כל כך מורגש אצלי היום. אני צמאה לו ועדיין לא מסוגלת להחזיק את המבט המיטיב הזה בתוכי כשהוא טועה או לא בדיוק מדוייק... לפחות אני יודעת את זה. אומרים שמודעות היא הצעד הראשון בהחלמה, לא? :-). לא יודעת איך מתקנים את זה ואיך משיגים היום, בגיל שלי, את המבט הזה שילד אמור לקבל כשהוא קטנטן...