אבל הפעם יותר מתוסכל

זוכרים שפעם כתבתי לכם?? עלי נער בן 16.5 עם דיכאון... אחרי תקופה של יום יומיים הרגשתי ממש שזה עבר כבר שמחתי אבל לאחרונה אני יותר ויותר מתוסכל... ואני לא יודע מה לעשות כל החברים שלי חושבים שאני סנוב בגלל שאני יותר חכם מהם (ואני מנסה שלא להישמע מתנשא) לכן כמעט ואין לנו נושאי שיחה משותפים הם משווים אותי אנשים בני 30 הם אומרים שאני מדבר עם נושאים של "גדולים" ואני באמת מרגיש ככה... למה אני מרגיש גדול יותר ביחס לשאר הסביבה? למה אני לא יכול להתחבר עם נערים בגיל שלי? האם אני אשם או שהם.....????? ולמה אני ממשיך להיות מתוסכל...... נמאס לי להרגיש מבוגר... בחברה של קטנים....... HELP אולי??

Since the age i don't remember at all untill now(19),i had those feeling. Even now, i can't make real friends.I have a lot of them,but i can never talk to them. I get angry when people act childish.Once i got so angry with a friend who had laughed on the phone,so i hang up. I know what i wanted then.I wanted someone to talk to about my things.In my case,even my parents(43 and 47)don't like my pilosofical issues.If you wanna talk,send me an email.I would like to discuss with you about serious things:) And i really really agree to what Tali told you than.Go to a treatment.I wish i would done it on time. Admire you, Angel...

נער יקר, אתה נמצא בתקופה לא קלה בחייך, והתסכול הוא חלק מן התהליך שאתה עובר. גיל ההתבגרות יכול להיות גיל נפלא, שבו אתה רשאי לקחת אחריות על חייך, ולגלות את הכישורים המיוחדים הטמונים בך. אבל ככל שאתה מגלה את המאפיינים הייחודיים שלך, כך אתה מגלה גם את ההבדל בינך לבין אחרים, היוצר פער בינך לבינם. יום יום עליך לבחור בין הרצון להיות חלק מן החברה הסובבת אותך, לבין התפתחותך האישית. אין זה קל, ואין תשובות 'נכונות'. בהחלט יתכן שבשלב זה התפתחותך האישית מהירה יותר מזו של חבריך, ושההתבגרות הרגשית והשכלית שלך מפותחת יותר משלהם. כל אחד עובר זאת בקצב אחר, ובסופו של התהליך תשובו למכנה משותף רחב יותר. אם ברצונך להמשיך ולהשתייך אל החבורה, יתכן ועליך להסתיר את השינויים העוברים עליך, וזה לא קל, ולא תמיד רצוי. ומצד שני, שמירה על עצמאותך וייחודך יגרמו בהכרח לפער בינך לבין חבריך. זהו תהליך טבעי ובריא, שבו, עם התבגרותנו, אנחנו משתנים, ולעתים בוחרים גם בחברים חדשים, המתאימים יותר למצב בו אנו מצויים. לא קל להישאר לבד, מחוץ לחברה שהתרגלת אליה, ואתה מוזמן להישאר אתנו כאן בפורום, ולדעת שאינך לבד בעולם, וכדי שנוכל לתרום לך מנסיוננו. אם המצב קשה במיוחד, אני מציע שתפנה לאדם שתוכל לסמוך עליו בסביבתך הטבעית, כדי שייעץ עליך וילווה אותך. גם פנייה ליעוץ נפשי עשויה לסייע בתקופה זו של שינויים, ואם תרצה לפנות לכיוון זה אשמח לסייע לך בעצה. בהצלחה, דרור גרין

היי לנער.... אני בת 16 ונראית, מתנהגת וחושבת כמו גדולה ולכן גם לי קשה להיות בחברת אנשים בגילי, למרות שאני מצליחה להסתדר. אם תרצה לדבר, תשאיר לי את מספר האיסיקיו שלך ואני יחזור אליך. פנטסיה

היי נער! אם בא לך לדבר עם מישהו כמוך מצאת אחד אם אתה רוצה תשאיר פה את הICQ ביי

נער שלום רב, זכורה לי היטב התכתבותנו בעבר. אני מתנצלת שאני כותבת לך רק כעת, באיחור מה. הימים שעוברים עליך הם ללא ספק שוב אותם ימים מוכרים, מלאי צער, כאב, קושי וסבל. אתה מרגיש הכי לבד בעולם, הכי לא מחובר לאף אחד, לשום דבר. כאילו אולי אין משהו שיחזיק אותך יציב. זוהי תקופה קשה, ואתה חייב לזכור את זה שזו תקופה. היומיים הטובים שהיו לך הם סימן עבורך, מין אות, שאפשר גם אחרת. אבל צריך לעבור בשביל זה את התקופה המייסרת הזו. העניין הוא שאתה לא צריך לעבור את זה לבד, ממש לא. אני חושבת שזו תיהיה סתם מעמסה מיותרת על עצמך אם תנסה להתמודד עם זה לבד. מישהו שתוכל לשתף אותו, שתוכל לפנות אליו כשאתה במצוקה, כשהכאב גדול מדיי. למה להקשות על עצמך כשאתה יכול להקל? בכל מקרה, אני מציעה לך להמשיך לכתוב לנו, זה גם יכול להקל מעט, לפרוק את הכאב. בברכה, טלי פרידמן