לליאת

שלום ליאת, יש לי שאלה. מן הסתם לא תהיה לה תשובה חד משמעית, אך אולי תתני לי כוון מחשבה שיהווה עבורי פתח. יש לי וגיניזמוס (קושי בקיום יחסי מין מלאים) כבר שנים רבות. ניסיתי במהלך השנים לשנס מתניים ולהילחם בזה. גייסתי הרבה כוחות נפש למאבק, אך התוצאה היתה הפוכה: מדימוי עצמי נמוך ומחשבות דוגמת "אני נכה", "אני לא אשה", הגיעו הדברים ברבות הימים לסוג של קריסה ולכלל הטמעה של תחושת ה"לא יכולה" והנכות לכל תחומי החיים. הפכתי להיות "לא אדם", "לא ראויה לקיום עלי אדמות", "לא יכולה 'לקבל' (פיזית) ולפיכך לא ראויה לקבל ולתת, לנהל מערכות יחסים, גם לא עם נשים" וכו' וכו'. היריעה צרה מהכיל את כל ההרחבות הקוגניטיביות, הרגשיות והיישומיות שעשיתי לבעיה זו. [אני אזכיר רק שלא מזמן הצלחתי, לראשונה בחיי, לקיים חדירה עם בחור בעל איבר מין קטן יחסית]. אבל לא כאן טמונה הבעיה - עברתי טיפול פסיכולוגי והדימוי העצמי שלי השתפר, אני רואה עצמי כבעלת לגיטימציה להיות כאן ולחיות את חיי ככל אדם אחר, לפרקים אני אפילו אוהבת את עצמי, אני מקבלת את חסרונותי, כולל הוגיניזמוס, אני כבר לא מנהלת מאבק עיקש עם עצמי. נדמה לי שהיה זה לאחר כשש שנים שנשאתי עמי את ה"בעיה" באופן פורמלי, שאיבדתי כל רצון לזוגיות (בעוד שבעבר הכמיהה היתה גדולה). אין בי עוד כח מניע שמדריך אותי לכוונים כאלה. באופן כללי קצת איבדתי את המוטיבציה שלי. כלומר, הייתי רוצה שתהיה לי זוגיות. אני מאד רוצה ילדים (עדיין). אבל הרצון הבסיסי, ה"דרייב", לא קיימים. זה לא נראה לי מנגנון הגנתי. לא מלווה לכך כל מצוקה, גם לא אדישות. אין בי כל התנגדות לזוגיות, נישואין וכו'. אבל איפה האור בעינים? האש הפנימית? ואפילו, איפה ההבנה כי אהיה לבד כל חיי אם לא אפעל בקרוב? איך מתקנים נורה שנשרפה בתהליך ארוך ומתיש? תודה, ג'ויס

שלום ג'ויס, לא ציינת בת כמה את, אבל לטעמי, מוקדם מדי להרים ידיים ולוותר על האש הפנימית והאור בעיניים. זוהי גזרה לא הוגנת גם כשמדובר בהתמודדות עם וגיניסמוס. אני רוצה להביא לידיעתך שהצטבר היום ידע רב בנושא (ולצערי יש גם פסיכולוגים רבים שאינם חשופים אליו). יש מרפאות המציעות טיפול ספציפי בבעיית הוגיניסמוס (וגם וסטיבוליטיס. האם אובחנת כמו שצריך?). אם תפני אלי למייל האישי אוכל לעזור בהמלצה יותר קונקרטית. נא לא לוותר ! ליאת

שלום ליאת, תודה על תשובתך, על הנסיון לחזק את ידי ועל הקריאה לא לוותר. אני מעדיפה לכתוב אליך כאן ולא לחשוף את כתובת המייל שלי לעת עתה. אני בת 31. האבחון, לפני כשבע שנים, נעשה באיחור של מספר שנים, לאחר התנסויות מיניות כושלות. אני נותנת אמוני בו, מאחר שבזמנו פניתי לרופאים רבים (עברתי השפלות וגיחוכים רבים) לשם אבחון, קראתי רבות על סוגי בעיות החדירה השונים. גם "וסטבוליטיס" נזרק לחלל האויר, ואני דחיתי. היה נדמה לי שכל רופא מנסה להלעיט אותי בהפרעה שהיא תחום מומחיותו. וגיניזם - קיבלתי בזמנו. אם כי כיום יש הגורסים כי יש לי בעיה מבנית. חלק מהמלחמה שפתחתי בה בזמנו היתה פניה לגורמים מטפלים רבים, כגון: ביופידבק, סקסולוגית שבהדרכתה הכנסתי אצבעות, רופא נשים שבעזרתו החדרתי "מרחיבים". אח"כ פניתי לטיפול דינאמי, שכאמור עזר לי בכל מה שנוגע למניעים ולהשלכות הפסיכולוגיים של הבעיה, ויתכן שהוא זה שהביא אותי ל"הצלחה" הפעוטה-ענקית שהזכרתי לעיל. האם הצבעת על דרכי טיפול אחרות? אני שואלת את עצמי אם יש טיפול שממוקד בהתניה לכאורה שקושרת בין חדירה לבין כווץ, כלומר טיפול קוגניטיבי. ואעפ"כ, שאלתי לא הופנתה לרובד זה, לא לייאוש מהבעיה ומפתרונה. השאלה כיוונה לחוסר הרצון שלי בזוגיות. כאמור, לא חוסר רצון מתנגד, כועס, נמנע או מיואש, אלא פשוט מעין ויתור מפויס. כוחותי התכלו. זוהי מעין שריפה של פיוזים שפעלו לאורך זמן בעוצמה שהיא מעבר לכושר הקיבולת שלהם. יש מה לעשות? אני כך כבר לאורך זמן. זה מרגיש כאילו אי אפשר להלחם במשהו שלא קיים (הרצון). זו מלחמה טריקית מדי עבורי. שוב תודה רבה רבה, ג'ויס