דיכאון...

שלום... קוראים לי מעיין...אני נמצאת במין דיכאון כבר בערך 3 שנים...שיש תקופה יותר טובה ויש תקופה פחות טובה...אני לא מוצאת משמעות לחיים...למה בכלל אני חייה...תקווה לחיים...אני ניהיתי פסימית להכל...יש אנשים שרואים אותי כבן אדם שמח מבחוץ,ויש אנשים שרואים אותי כבן אדם עצוב...אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי...יש רגעים שאני הכי שמחה ואחרי שתי שניות זה נעלם ואני מגיעה למצב רוח מדוכדך... אני עוד חודש משתחררת מהצבא,נפגשתי כמה פגישות עם קב"ן,אמרתי לה קצת ממה שאני מרגישה,לא הצלחתי להיפתח אלייה יותר מידיי,כי קשה לי להיפתח לאנשים בקשר לגרשות שלי...ועכשיו אני משתחררת,ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי...אני בנתיים בערך 3 שבועות במצב רוח דיי סביר,טוב כזה...אבל הרגשות האלה של:למה בכלל לחיות,בא לי למות,זה לא עוזב אותי...אבל אני במצב רוח דיי בסדר ב3 שבועות האחרונים...אבל עכשיו שאני ישתחרר בטח שוב ירד לי המבר רוח...אוף אין לי כוח לחיים האלה...אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי...אני פוחדת שאני יאבד את עצמי אחרי הצבא... יש לי גם מין תופעה כזאת שאני אוהבת לראות סדרות או סרטים על טיבעייים בעיקר,כדיי כאילו לברוח מין המציאות...או בשכל סרט שאני רואה אני מחפשת כאילו את מה שחסר לי...לא יודעת... אוף מה אני יכולה לעשות עם עצמי...חוץ מטיפול פסיכולוגי...שלזה בטוח לא יהיה לי כסף ואומץ ללכת...כי לקח לי בערך כל השירות כדי לעזור אומץ ללכת לקב"ן...רק לפני בערך 2 חודשים הצלחתי למשוך את עצמי אלייה (זו קבני"ת),וניפגשתי איתה רק איזה 4 פגישות ולא יצא מזה כלום...חוץ מלנסות לחפור לי היא לא מנסה אולי לעזור לי לשנות את הגישה הפסימית שלי או הגישה חזרת התקווה שלי או לא יודעת... מעיין

שלום מעין, את פונה לפורום פסיכולוגיה קלינית, ולכן אני מניחה שאת מבינה שזו הכתובת הטבעית לטיפול במצוקה שלך. טיפול, ממש כמו האזרחות שמחכה לך בפינה, הוא משהו עמום, לא ידוע ומעורר חששות. יש אנשים שמתפקדים פחות טוב בתנאי אי וודאות. למרות זאת, את סובלת כבר שלוש שנים מסימפטומים דכאוניים, וכדאי מאד לערוך ברור ולקבל טיפול מתאים. אם טיפול פסיכולוגי מעורר חרדה כל כך גדולה, תוכלי לנסות להתחיל מטיפול תרופתי, ואז - כשתפחת עוצמת החרדה, תתפני ל'אתגרים' של הטיפול בשיחות. אני מציעה לך לפנות לפסיכיאטר בהקדם, ואם גם זה מרתיע אותך, נסי לדבר עם רופא המשפחה מיד לאחר השחרור ולהתייעץ איתו. בהצלחה ליאת

אני לא יהיה מסוגלת לעשות את זה...כמו ה3 שנים האחרונות...גם קשה לי להיפתח לאנשים...זה אחד הדברים שעוצרים אותי...וגם מן פחד כזה לא יודעת...ובדבר היחידי הדיי קל לי להיפתח למישהו זה בכתיבה,לכתוב מה שאני מרגישה,אבל למשל הקנ"ן לא רוצה לקרוא את מה שאני כותבת אלא שאני יקריא את זה וגם את זה אני לא מסוגלת,אני נרתעת מזה... בכיתה י"ב היה לי גם קשה ולא הייתי מסוגלת לפנות ליועצת בית ספר...רק בסוף השנה שזה מאוחר מידיי,וגם בצבא, 3 חודש לפני שאני משתחררת זה גם מאוחר...אין לי פשוט אומץ או כוח לפנות למישהו...דווקא שנראה לי באזרחות אני יותר יזניח את זה... והקב"ן הציעה לי לשלוח אותי לפסיכיאטר לבדוק אם זה קשור למשהו ביולוגי או לא יודעת מה...אבל סירבתי...לא רוצה תרופות או משהו...אוף אני פשוט נמצאת בצומת דרכים ולא יודעת מה לעשות... דרך קופת חולים יש מימון או משהו כזה לפסיכולוג?אם לא ואם כן אני לא רוצה שההורים שלי ידעו שום דבר על זה...הם לא יודעים 3 שנים אז הם לא ידעו אף פעם... אני עם עצמי יפתור את זה אם בכלל (למרות שנראה לי שאני לא יפתור את זה בשנים הבאות לפחות...). אוףףףף :( אני יודעת שכל קושי הכי קטן שיהיה לי, אז יהיה לי קשה לפתור את זה,ולהתמודד עם זה,כי בדבר הכי קטן אני נשברת,כי אין לי כוח להתמודד עם דברים,ואני נשברת מהר,ומרימה ידיים מהר,ואין לי כוח לחיים האלה...ואני עם המחשבה הזאת הרבה... אני לא יודעת למה אני חייה בכלל...למרות שבזמן האחרון אני דיי במצב רוח סביר...בלי ירידות יותר מידיי,אבל המחשבה המעוותת הזאת תמיד קיימת אצלי,הגישה הזאת... אין לי כוח...פשוט אין לי כוח... מעיין