אין תקווה

שלום, אני קוראת עכשיו את יומני לאה גולדברג, ומרגישה כאילו נפשה התגלגלה בנפשי... משפטים שהיא כותבת כמו יצאו מפי...בהבדל אחד, שהיא לפחות מיצתה עצמה בכתיבתה ובעבודתה כמרצה וכמתרגמת. כמוה, גם אני לא ידעתי מעולם אהבה אמיתית והדדית כמוה, גם אני ויתרתי על כמיהות לב ונפש כמוה, גם אני חשה זרות וניכור אל עצמי, אל העולם כמוה, גם אני חווה דחייה גדולה הן בגלל מראי והן בגלל פגיעותי כמוה, מייחלת לשקט ולשלווה, שלעולם אינם מגיעים כמוה, מבינה שלעולם לא יגיעו ימים אחרים, טובים יותר כל שהיה, הוא שיהיה בגיל 40 העולם אינו צופן בחובו הבטחות לעתיד טוב יותר זהו בעיקר גיל ההשלמה עם מה שיש ומה שאין, גם אם מה שאין כבד מנשוא וגם אם אינך משלים בהכנעה, אלא בסערה רוגשת, לפחות כלפי חוץ מוטב שתעמיד פנים כאילו השלמת, כאילו אתה מסתגל, כדי שלא תאבד אחיזות נוספות בעולם שלא כמו לאה גולדברג, מתקשה להתנחם בספרות שלא כמוה, מתקשה לסלוח, להשלים ולהתפייס לא יודעת אם היא ניסתה טיפול פסיכולוגי. אם כן, וודאי שלא עזר לה. גם לי לא. טיפול אינו מעלים תחושות דחייה עמוקות, תסכולים וכאבי קיום. במקרה שלי, טיפול רק הגדיל את תחושת הניכור הקיימת ממילא, שכן לא נמצאו מטפל או מטפלת שיכלו להכיל את הזעם האדיר שלי. סליחה באמת, שלא עשיתי חיים קלים למטפל ולא התאמתי עצמי לנורמות הטיפול...שלא הקטנתי את מימדי הייאוש כדי שיוכל להשלות אותי ואת עצמו בכך שהטיפול מועיל... לתומי חשבתי שאדם מביא את מכלול אישיותו לטיפול ולא מצנזר אותה כדי שהמטפל יוכל להתמודד עימה ביתר נינוחות... ובתרגום חופשי למילים של פרידה קאלו, סמוך למותה: "הבנתי את הפרינציפ של הקיום, לא מעוניינת לחזור לכאן לעולם".

שלום לך כותבת עצובה, כוחם של יוצרים דגולים טמון ביכולת ל?ת?קשר את נבכי צערם בדרך שתגע בלבבות. מבחינה זו, אולי אינך שונה כל כך מגולדברג. את צודקת. לא לכולם טיפול יכול לעזור. הלוואי שתצליחי למצוא בכוחות עצמך ומתוכך את השקט והשלווה שאת מבקשת, ואת הטעם ליום נוסף. גם פרידה קאלו, שהבינה את הפרינציפ מהר, הקדישה את חייה למאבקים פוליטיים וליצירה. אלמלא הייתה כה פעילה ופורה, אולי הייתה נכנעת למחלתה עוד קודם. גם זעם לפעמים משאיר אותנו בחיים. אשמח להמשיך ולשמוע ממך, כאן בפורום. חזקי ואמצי ליאת