בלגן

מנסה להבהיר את עצמי, כותבת ומוחקת. רוצה שתבינו אותי, רוצה לקלוע "בול" למטרה. לא מצליחה למצוא מנוחה לעצמי ובתוך עצמי. משקולת הרביצה יושבת על בית החזה, ומה שאני מסוגלת לעשות איתה זה לנסות להבין מאיפה היא באה, כשאני מצליחה אז המשקל שלה פוחת וחוזר חלילה, לא מרפה. זמזום הדכדוך גם הוא לא מרפה, השאלות שנשאלות הבלבול שקיים בי, המה אני רוצה מעצמי,מה אני רוצה שיהיה איתי, לאן אני רוצה להגיע, למה אני מרגישה דפוקה, אפס כלומניקית, ריקה, אוויר. והמחשבות הבלתי נשלטות על הטיפול, על הפסיכו', הגעגועים שלי בין פגישה לפגישה המחשבות האלה ממלאות את כולי, וכשמגיעה הפגישה אני מתאבנת קופאת וגם כשאני מדברת אני מרגישה סתמית פתטית מטומטמת. והשאלה הנשאלת היא מה אני עושה עם עצמי, איך אני עושה סדר בבלגן הזה, איך אני נגמלת מהטיפול , מהפסיכו' ומהשטויות שהכנסתי את עצמי אליהן...

עננית יקרה, היית צריכה לשנות את שמך ל"מישהו להזדהות אתו". אני, לכל הפחות, מזדהה מאד: הבלבול שלך, השאלות, הזמזום המתמיד, השימוש הרב בתיאורים פיזיים שמספקים את העוגן התחושתי החזק ביותר בשעת בלגן, הקפאון בביטוי או הביטוי הקטוע והבלתי רציף, השאיפה לחדות... גם אני הייתי/הווה שם. נראה לי שהבלבול והעמימות מהווים שיטת הקהיה מתוחכמת למדי, לא? יש כל מיני אמצעים להתמודד עם עוצמות והצפות רגשיות. הערפול הוא אחד מהם. אני חושבת על בן דודי הקטן: חגגנו לו יום הולדת 3 לא מזמן. הוא היה נרגש כל כך, מתוח - המון ציפיות התנקזו ליום הזה. הוא לא יכול היה לשאת זאת, הוא היה OVERWHELMED (אפשר לתרגם את זה לעברית?). לא יכולנו להרגיעו... הוא קפץ מנושא לנושא, מצעצוע לצעצוע, היה מבולבל, מתוסכל, ולבסוף - מותש. אז יום הפגישה עם הפסיכולוגית הוא כמו יום הולדת שלושים: עברת כבר מליון "ימי הולדת" ואת כבר יודעת כי הרצון העודף להביא את כלללללל תחושותיך, מחשבותיך, ציפיותיך, לא יצלח. מאד קשה לפרוט לפרטים עיסה, בלילה, בלבלה (שאין בתוכה הפרדות; הכל נקשר בהכל באופן בל ינותק). מה גם שברקע קיימות עצמות רגשיות כלפי הפסיכולוגית, כאלה שמזינות את כל עולמך בין הפגישות. יוצא מכך שאת מגיעה ליום הטיפול במצב חרד משהו. ושותקת, ומדברת, ונקטעת, ולא מצליחה לבטא אף לא אחוז קטן מתחושותיך, מלבד הבלבול כמובן... ומרגישה מפגרת ופתטית, כי בתוכך הכל נחווה כמלאות יתירה, כעושר מחשבתי ורגשי, ומולה זה מתפוגג, והתוצאה עניה למדי. את לא הכנסת את עצמך ל"שטויות", אלא לתהליך. בתהליך ישנן התקדמויות ונסיגות, רגישות גבוהה, העלאה מאסיבית של תכנים פנימיים, תחושות של כשלון וייאוש (שמא לא אצליח, שמא כל ההשקעה הזו תהא לריק). כשהייתי במקום בו את נמצאת (הרבה זמן) תהיתי ביני לביני אם קיים מצב בו "נתקעים" ברגרסיה לכל החיים. היום אני יודעת שלא. ועם ש"חוזרים" מן הרגרסיה, מגלים כי בדרך מיגרנו אי אילו "חוליים" בסיסיים שלקינו בהם עוד לפניה. אך ניתן לדעת זאת רק בדיעבד... עננית יקרה - יש סוף ל"התאהבות" ולתלות; יש סוף לבלגן (או לכל הפחות, יותר כלים וכוחות להיאבק בו). כתבי כאן. כשכותבים חייבים לעשות את עבודת ההפרדה בין המוקדים השונים שמציקים לך, כך שבסופו של דבר התוצר בהיר ומובן. כשכותבים (ושולחים זאת לעיניים קוראות של אנשים אחרים) חייבים להתפשר ולפרוש רק ח ל ק מן הדברים - לא להיות מדוייקים וחדים לחלוטין, אך כן ממוקדים. עד כה הצלחת בכך. זו התחלה טובה, הלא כן? נמי

עננית שלום, תשובתה של נמי שולחת אלומת אור ותקווה אל תוך ערפל התחושות והרגשות. לעיתים רק עצם הידיעה שאת לא לבד במסע הזה ואחרים חוו זאת לפנייך, משרה רגיעה ואורך רוח . אם תחפשי כאן בפורום תגלי שנושא הקשר עם הפסיכולוגית, ההתאהבות, הקושי להתבטא ולבטא בתוך הטיפול, את כל מה "שבאמת" רוצים - נושאים אילו מעסיקים מאוד את משתתפי הפורום. כפי הנראה מסע הטיפול הפסיכולוגי כולל בתוכו גאיות ומורדות לא מועטים ובעיקר כשנכנסים אל מעמקי הנפש ופוגשים שם צרכים, רגשות, מחשבות ותחושות ביחס לעצמי אשר היו במחשכים זמן רב. ברגעים חשוכים אלו טוב לדעת שניתן ל"חזור משם" בריאים יותר וחזקים יותר. מאחל לך סבלנות וכוח, גדעון

נמי יקרה כמה אני לא טובה בלענות לאחרים ( אולי זו הסיבה שאני ממעטת לכתוב, הפחד לענות ישירות למישהו שייתיחס אליי כנראה משתק אותי..). תודה על מה שכתבת לי. ריגשת אותי ונתת לי עוד נקודות למחשבה. רוצה כ"כ להיות אחרי זה, רוצה להיות ברורה לעצמי. תודה על ההזמנה לכתוב:). את כותבת מקסים. עננית