אי שקט

שלום רב, אני עובדת במקום יחסית חדש.ואני מגלה שאני כזו רגישה ופגיעה עד כדי "סחיבת" כל מילה שקשורה אליי מצד הסובבים הביתה והטענת הראש בכל אותן המילים שניסו לעקוץ לפגוע להציק... מה שקורה זה שהגעתי עם המון מוטיבציה כנראה ויש המון מרמור במקום שמנסה להוריד הכל למטה ולפעמים די מצליח.אני רצה כל היום ומנסה לתת פתרון יעיל לכל בעיה, מרגישה שיש לי הרבה יותר מבוס אחד כי לכל אחד יש בקשה משלו.אין לתפקיד גבולות ולא מיקצעו אותי לשום דבר.אין ממש ניסיון לעזור או לתת תמיכה כלשהיא כי כולם מרוכזים רק בעצמם!!! ובקיצור אם אתה לא עשוי מבטון הדרך שלך תהיה מאוד קרובה לדלת. עם כל הרצון והניסיון להילחם בשיניים על עוד יום אכן קיבלתי איזושהו תגמול על עבודה ראויה מה שלדעתי גרם עוד יותר למשיכת תשומת הלב של הותיקים במקום..ולהערות ביניים אני שונאת להתעסק בשטויות ולרכל כל היום(לפחות לא בעבודה הנוכחית) אנלא סומכת על אפחד כי זה ממש מזעזע איך ברגע אחד מתייחסים ולאחריו כאילו אתה לא קיים. אני מאוד מנסה להיות בסדר ולעיתים יש התחושה שאולי אני רוצה שכולם בלי יוצא מן הכלל יאהבו אותי.מבינה בתוך תוכי שדבר כזה לא יכול לקרות אבל מאודדד לוקחת קשה כל מהלך ביום יום.כך שאם מישהו אמר לי משהו אנתח אותו לרוחב ולאורך במשך כל היום. הנושא מן הסתם מעיב על חיי הזוגיים ועל מצב רוחי הכללי. אני מאוד מאוכזבת מאנשים ומהצביעות של העולם.לא מצליחה להבין או לנסות להתעלם. זה פשוט לא הולך!!! וכך אני מוצאת עצמי שוב ושוב מהרהרת "למה לעזאזל כולם מנסים להרוס?" לעיתים,נדמה לי שרק אני לא בסדר..או שאולי זה מגיע לי כי אני לא מתנהגת כפי שרוצים או מצפים שאתנהג אבל איני יודעת באיזה צעד לנקוט....והאמת שלאחר הרהור קל אני מפנה את ה"אשמה" כלפי האחרים.." כי מה עוד אעשה כדי להימנע מהשלילי הזה סביבי? אני לדוג' אפרגן על לבוש,איפור,הצלחה במבחן וכד'....וכמעט אפפעם לא אקבל פרגון בחזרה. אוכל להיות 100 אחוז כל היום אך אם חלילה אסטה מהקו הישר פעם אחת רק בזב יתמקדו. השאלה הכי קריטית זה האם אני לא בסדר?? או שמא איני מעריכה עצמי כ"כ ולכן זו תחושתי התמידית?? יש לציין שבאיזשהוא מקום מאוד התבעסתי שההערכה שניתנה לי היתה בפומבי אחרת אולי הייתי חוסכת את אי הנעימות של הקנאה הרובצת בקרב העובדים. הכי מצחיק ואני רחוקה מלהיות בנעליים שלהם מכל הבחינות ועדיין....זה מכה בי!! מה עושים? איך מתנהגים? איך משקיטים חוסר מנוח אינסופי.?? אני עייפה מהחברה ומהרכלנות המגעילה הזו! די!!!

שלום עינת, הדבר הראשון שאני רוצה לכתוב לך הוא מאוד פשוט, אבל לפעמים כשאנחנו בעין הסערה אנחנו נוטים לשכוח אותו - את לא חייבת לעבוד שם! נראה לי נכון להשאיר "מקום" פנימי לאופציה של עזיבה (על כל הקשיים הכרוכים בכך), משום שהאפשרות הזו מעניקה פרספקטיבה נכונה: הלא אם באמת נקלעת למקום עבודה קטנוני, רכלני ומייאש, שאינו מסוגל להשתנות במידה מינימלית, סביר בהחלט שתרצי לעזוב מיוזמתך. אבל לפני האופציה של עזיבה, כדאי לנסות לשקול את הדברים - לחשוב על דרכים נוספות להבין את ההתרחשויות בעבודה, לבדוק עם עצמך האם יש דברים בהתנהגותך שהיית רוצה לשנות וכד'. אני מאוד ממליצה להיעזר במהלך החשיבה באדם נוסף (שאינו מתוך החברה), דוגמת חבר טוב. נסי להתבונן בדברים מנקודת ראותו של צד שלישי שאינו מעורב בחברה, ובדקי האם את לומדת משהו חדש מההסתכלות הנוספת. בהצלחה, אורנה