לליאת-אני האויבת הכי גדולה של עצמי.

ליאת שלום, ביומיים האחרונים שמתי-לב בעיקר,למשהו שלא חדש עבורי,והיא העובדה ש'אני האויבת הכי גדולה של עצמי',עם 'הפה הגדול שלי' ועם העובדה שאני מספרת פעמים רבות לאנשים דברים שרק יפגעו בי בהמשך,ומה שמעצבן (וזה בטח ישמע מוזר,ואולי תחשבו שאני'פסיכית' אם אכתוב זאת),היא העובדה שאני לא תמיד מודעת למה שאני אומרת בזמן שאני אומרת{כמו למשל אם אני בלחץ או בעצבים},ולעיתים אני אפילו לא זוכרת שאמרתי זאת,אך ברוב המקרים כן זוכרת. מה עושים במצב שכל משפט שני שאני אומרת אני מיד מצטערת עליו ו'מ?לקה' את עצמי על כך ב'ירידות עצמיות' מתמשכות,ברוב הזמן?והאם כשאומרים דברים בזמן לחץ ושוכחים ואז מישהו אחר מזכיר לי אותם ואני נזכרת-האם זה אומר שהזיכרון שלי 'דפוק' ושאני נהפכת ל'סנילית'? בתודה מראש על תשובתך, משתנה

ערב טוב משתנה, איכשהו, בשנות השלושים לחיינו עוד אי אפשר לדבר על סניליות. אנשים שונים אלה מאלה ביכולת שלהם לווסת כעסים, להחזיק את הביטויים הרגשיים שלהם תחת שליטה ובקרה, וכמובן שאנשים שונים גם בעוצמת הביטויים הרגשיים שלהם. כאשר אנחנו 'רואים אדום' השיפוט שלנו נפגם, ואנחנו נוטים לומר דברים שלא היינו אומרים במצב רגיעה. נדמה לי שהחכמה היא לנסות לא להגיע לרמת עצבים שתשבש את שיקול הדעת. מעבר לכך, יכולת איפוק ובקרה היא עניין יחסי. יש אנשים שיותר מתקשים להכיל דברים, אפילו את עצמם, והם נוטים "לעלות על גדותיהם" גם בעיתות שלום. נדמה לי שזה משהו שאפשר לעבוד עליו אם מחדדים את המודעות לכך. רוב האנשים לומדים בסופו של דבר לחיות בשלום עם המזג שלהם, וכך גם סביבתם הקרובה. אם מזכירים לך משהו שאמרת בשעת רתחה, תוכלי לומר בפשטות שאינך זוכרת דברים שנאמרים בשעת סערה, ושאת מבקשת מקצה שיפורים במצב רגיעה. מאחלת לך הרבה שלווה ליאת