התמודדות

ליאת - המון תודה ושוב פעם ת ו ד ה . האמת היא שנורא קשה לי להתמודד. אני מרגישה שאני מתפרקת לרסיסים. הבן ,שאני אוהבת אותו מאד, מווציא את כל תסכוליו על בעלי. גם אביו הביולוגי מסיט אותו כנראה נגדינו. ביתי בת 25, אינה גרה בבית, גם גורמת לי רגשי אשמה, כמה שאני אמא שלא "נתנה לה מספיק" וכל מיני טענות חסרות שחר. יש לציין שאני גידלתי לבד את הילדים ללא עזרה מאביהם (שגם התחמק מתשלומי מזונות). משום מה הוא כנראה הצליח להסיט אותם נגדי. כיום אנחנו מדברות בטלפון והיא אינה באה לבקר בבית. הבן לעומת זאת תמיד הרגיש קירבה אלי, ו..פתאום סתם כך (חזר מטיול בהודו) החל לצעוק עלי , בא בדרישות של כספים ומוציא את כל תסכולו על בעלי. זהו ואני מרגישה רע ועם המון רגשי אשמה. אולי אני באמת אשמה ולא נתתי מספיק לילדים וגם המכות שנפלו עלי...מרגישה נורא וכל הזמן עם דמעות בעיניים.

שוב שלום, אשמה הוא רגש מכלה ומתיש, והילדים שלך למדו להשתמש בו היטב ולהפעיל אותך באמצעותו. הורות היא משימה קשה, שאינה מסתיימת אף פעם. כמי שגידלה את הילדים לבד, אין לי ספק שעמדת בפני התמודדויות ואתגרים בלתי פוסקים. לרוע המזל, לפעמים דווקא ההורים שנותנים בלי סוף, נופלים בסופו של דבר קרבן לתובענות בלתי פוסקת מצד הילדים, מה שמכניס את המשפחה כולה לסחרור של האשמות, אכזבות וטריקות דלת. הבשורה הטובה היא שאף פעם לא מאוחר ללמוד דברים חדשים ולשנות את הסדר הישן. באופן מפתיע, לפעמים דווקא אנשים שנחתו עליהם אסון או מחלה קשה, מוצאים את עצמם מודים על ההזדמנות שנקרתה להם ללמוד על עצמם ועל משפחתם דברים שמעולם לא ידעו. אני חוזרת ומפצירה בך לגייס את כוחותייך כרגע לטובת ההתמודדות עם המחלה, ולנסות להכתיב כללי משחק חדשים מול הילדים, כשאת מניחה לאשמה, יודעת (ואומרת) שעשית כמיטב יכולתך לגדל אותם כראות עינייך, ומזמינה אותם לשוב ולקחת חלק בחייך בכל רגע שירצו. בהצלחה והרבה בריאות ליאת