איך מתמודדים?

איך ממשיכים הלאה? אני שכל חיי הייתי אסרטיבית ופעלתנית, לפתע נפלו עלי השמים. מכה אחרי מכה. וכל במהלך חצי השנה האחרונה. אינני יודעת אם בכלל אוכל להעביר את המסר, אבל אנסה. בהתחלה, אימי נפטרה - וזה כל כך היה קשה לי, אולי לא עשיתי מספיק, לו עזרתי לה בימיה האחרונים. רגשי אשמה רק התגברו כאשר היא נפטרה לא הייתי לידה...ולפני 3 חודשים, ביום בהיר אחד גילו שיש לי סרטן השד. לא הספקתי לעכל את הבשורה והינה אני כבר אחרי הניתוח וכעת בעיצומם של הקרנות. לכל אורך הדרך המשכתי לעבוד למרות הקשיים הנפשיים (והגופניים). ועם כל זה ילדי אינם חשים אותי הבת בת 25 והבן בן 23. יש לי בעל נהדר היחיד התומך בי ועוזר לי.(אלה נשואי שניים) הבן גר אצלנו עם חברה לא עובדים ולא עוזרים בכלום. הבן התפרץ אלי והתחיל להאשים אותנו על כל מיני דברים מהעבר. הוא עזב עם חברתו וזהו אינו מדבר איתנו. דרישתו שאני אתגרש מבעלי... זהו איך ממשיכים? מה עושים?

אלמונית יקרה, נעמי שמר כתבה פעם "לפעמים אני חוטף מכה אחר מכה, וכשרע לי וכשמר לי אז אני דווקא שר לי כך...." נדמה לי שזה זמן הדווקא. הבן שלך, עם כל הכבוד, מתפנק קצת, ולא רק שאינו עוזר כלכלית או רגשית, הוא בא בדרישות מוזרות וחודר למרחב שכלל אינו עניינו. את ניצבת כרגע בעין הסערה, בתוך קרב חשוב על בריאותך, והדבר הטוב ביותר שאת יכולה לגייס כרגע לשורותייך, זה תמיכה, אהבה ופינוק. את ובעלך יוצרים צוות מנצח, והרכב מנצח לא מחליפים. בנך עדיין צעיר, ויכול להיות שתגובותיו קשורות איכשהו לחרדה ולהכחשה של המחלה שלך. (האם סיפרת לילדייך את כל האמת על מחלתך?). תוכלי לומר לו בשקט אך בהחלטיות, שטוב לך בנישואייך, ואת מבקשת ממנו לא להתערב בתחום זה בחייך. אם הוא בוחר להתרחק כרגע, כבדי זאת, ואל תבהלי יותר מדי. יש לך כרגע משימות בוערות יותר, עם כל הכאב שבדבר. אני רוצה לעודד אותך להמשיך ולהתעקש על בריאותך יחד עם בעלך המסור. אחרי שתבריאי, תוכלי לשוב ולכתוב לכאן, ונחשוב יחד איך מציבים גבולות גם לבני עשרים פלוס. מחכה לך כאן, ושולחת לך הרבה כוח וסבלנות, עד להחלמה המלאה. ליאת