לליאת - בעיה

ליאת שלום, אני מקווה שעדיין לא נמאס לך ממני,וחשבתי רבות לפני שאזרתי אומץ 'לחשוף' את תחושותיי בפני-כולם ובפנייך,וזה לא קל לי לכתוב זאת,כי איני משתפת בכך אפילו את משפחתי הקרובה.הייתי שמיחה לעדכן אותך ואת משתתפי הפורום לגבי התקדמויות נוספות ורק לגבי זה,אך האמת היא שעכשיו אני מרגישה גרוע -מבחינה נפשית(ואני כמובן 'מסתירה'זאת יפה משפחתי),יש לי הרבה דאגות 'על הראש'ואיני מסוגלת אפילו לחשוב היום על חיפוש עבודה,אני מיואשת לגמרי,וזה לא שלא לקחתי לתשומת-ליבי את מה שהמליץ לי גדעון לפני מספר ימים,אך כעת היאוש הרבה יותר חזק מאז,ונראה לי שכבר שום דבר אנו אפשרי עבורי; פשוט נמאס לי מהכל,ותאמיני לי שאני מתביישת לכתוב זאת והייתי רוצה לרשום רק דברים טובים,אך הכל נראה לי כעת ממש-ממש... חסר סיכוי. אני מרגישה כמו 'אכולה מבפנים' ושיש לי תסכול רב ועצב (על צורת חיי) מבפנים,ושאם היתי יכול היתי 'מתפוצצת' מבכי ומוציאה הכל,אבל איני מסוגל לעשות זאת,למרות גודל הכאב,שאף-אחד מבני משפחת לא מבין. אני יודעת שאינך מסוגלת אולי לעזור לי בכך,אבל אפילו מילת עידוד לפעמים עוזרת, וגם זה לא קל להשיג,כי עדיין יש ריבים על המחשב,ועדיין המקלדת עושה בעיות וכו', כלום לא מסתדר לי בחיים,אפילו לא דברים פשוטים כמו זה. משתנה

היי, מצטערת לשמוע שאת מרגישה כך. אבל למרות זאת את מצליחה להתקדם בטיפול. וזה יופי,אני שמחה בשבילך. דברי עם המטפל שלך על הדיכאון. (תרופות היו עוזרות,חבל שאת לא יכולה לקחת) תהיי חזקה, 'הרימי ראש' חפשי עבודה באינטרנט,חברות כוח אדם,מודעות דרושים, נסי כמה שיותר אפשרויות, אני בטוחה שכשתתחילי לעבוד תרגישי יותר טוב. תתעודדי. אם את צריכה משהו אני בפורום שלנו,וכאן. חן

ערב טוב משתנה, כל מי שעבר או עובר טיפול פסיכולוגי יודע שההתקדמות נעשית בצעדים קטנים, לפעמים עם נסיגות קטנות, וכמעט תמיד תוך כאב ומאמץ נפשי גדול. גם למצוא עבודה זה לא דבר קל, וכדאי מאד לשמוע לעצותיו הטובות של גדעון. חשוב לזכור, שלא תמיד אפשר לנצח בכל החזיתות בו זמנית, וכדאי להביא בחשבון שריכוז מאמצים בזירה אחת יכול לגרוע (זמנית) מן המשאבים להתמודדות בזירה אחרת. עצוב לשמוע שהמשפחה לא מודעת למצבך, וחבל שאינך יכולה לשתפם יותר. משפחה יכולה להיות בולם זעזועים לא רע בכלל. מקווה שתתחזקי בהצלחותייך והמשיכי לעדכן ליאת

ליאת שלום,תודה על תשובתך,וחן תודה על התייחסותך, טיפול התנהגותי-קוגנטיבי הרי פחות מתמקד על הנפש עצמה-מבחינת הדיבורים,ויותר מתמקד בהתנהגויות ה'לא בריאות' וה'הירפאות' מהן,נכון?אז האם עצם העובדה שפחות מתמקדים בשיחות,ולא דנים בנושאים מהעבר,האם זה לא אומר שגם המאמץ הנפשי אמור להיות הרבה יותר קל בדרגתו מבטיפול פסיכודינאמי? חשוב לי להדגיש שאומנם יש לי משפחה תומכת,ושהם מודעים לטיפול-אצל הפסיכולוג והפסיכיאטר,אבל לא תמיד(כמו היום למשל) בא לי 'לחשוף' בפניהם את תחושותיי האמיתיות ולהראות חלשה,ורוב הזמן אני מעדיפה 'לשמור הכל בפנים',ואתם והפסיכולוג והפסיכיאטר-היחידים שאני משתפת בתחושותיי,וגם זה לא תמיד,לפעמים לא בא לי להראות את חולשתי לאף-אחד,היום פשוט הרגשת שהרגשות 'עומדים להציף אותי' ולכן שיתפתי אותכם בכך,ואפילו לא סיפרתי על כך לפסיכולוג שלי. משפחה אומנם יכולה להיות בולם זעזועים לא רע ,אך היא יכולה להיות גם-לפעמים-גורם לזעזועים,מבלי לדעת אפילו,כאשר אינם מבינים מה עובר עלי וכו'. האם לדעתך מה שהתיש אותי ויאש אותי זו ה'חשיפה' שעברתי השבוע,או האכזבה מהראיון-עבודה שלא בטוח שיצא ממנו משהו? בתודה מראש, וסליחה על שאלותיי המרובות, משתנה