חיים בלתי ראויים לקיום.

טוב יש לי כמה שאלות , הסגות ודילמות. נתחיל בכך שסבל נפשי בא מחוסר הצלחה בעולם החוץ , אין מה לעשות העולם בחוץ משפיע. כולם רוצים כסף , כבוד , שיצטרכו אותם , הצלחה עם המין השני ועוד. כאשר התנאים הללו לא מתקיימים החיים נהפכים לתפלים ואפשר לסכם זאת כחיים בלתי ראויים לקיום. ואחרי הקדמה הקלה אני אדבר ברובד אישי יותר. החיים נתנו לי רק מרירות ואכזבה. לגיל שלי עוד מעט 34 אני נראה טוב. אבל הסתובבתי שנים עם הרגשה שהמראה החיצוני שלי עלוב , וזה גרם לי השפעה שלילית אכזרית על חיי. כמו כן אני יודע שמבחינת אינטליגנציה שלי קצת יותר גבוהה מהמוצע.(131) לפי מבחני I Q. הבעיה היא שהייתי כול כך עסוק בלמה לא הולך לי בכמה דברים בעיקר נשים. שגזלו לי את כול האנרגיה הנפשית ולא הצלחתי לעשות כלום עם עצמי. ובגילי המבוגר הבנתי משהו חדש בקשר לנשים. הן לא מחפשות מראה של דוגמן ואדם עשיר. הן מחפשות גבר שידע להשראות ביטחון.(גבר ללא ביטחון עצמי משול למת.) ניסיתי לשפר את עצמי בלימודים אבל שום דבר שעשיתי לא הצלחתי להביא לגמר. רק הייאוש גבר. לפני 4 שנים פניתי לבריאות הנפש והתחלתי לקבל סירוקסט נגד חרדות בחברה ודיכאון. זה קצת עזר , אבל המציאות חזקה יותר מכול כדור. ו30 שנה לפני זה לא היה לי כלום. אפילו רישיון נהיגה לרכב אין לי.(בקיצור אני לא גבר לפי התנאים המקובלים) לפני הטיפול בכימיה ניסיתי פסיכולוגים וזה בכלל לא עזר.(למדתי לראותם כרופאי אליל במסווה של תואר בורגני אקדמי שנועד להוציא סכומים גבוהים מאנשים עם מצוקות נפשיות) כמו כן הפסיכיאטרית שלי לחצה עלי שנה ללכת לביטוח לאומי ולהוציא נכות נפשית. לקח לי שנה ללכת מפת חוסר קבלה , אבל בסוף נואשתי מהחיים והלכתי. קבעו לי נכות של 50 אחוז נפשית 75 אי כושר עבודה.(כמעט כול התקופה לפני זה חייתי ממש על חשבון הורי) קבלתי סכום לא מבוטל מביטוח לאומי משהו כמו 3 שנים אחורה ובפעם הראשונה בגיל 31.5-32.5 חייתי לבד והשכרתי דירה. בהתחלה היה טוב אבל מהר מאוד חזרתי להרגשות שלי. אחרי שנה חזרתי הביתה להורי ושוב הדיכאון חזר ובגדול. כבר אבדתי כול תקווה ואין לי כוח יותר לכלום. נשארה לי רק השנאה לאלוהים עם קיים , לעם שבתוכו אני חיי(התחלתי לחקור ספרות אנטישמית ואולי לקבל תשובה משם.יש דברים בגו) מה בסך הכול אדם רוצה או צריך. קצת פרנסה , קצת אהבה בחיים וקצת שלווה. אני לא הצלחתי להשיג את הדברים הללו. אני יודע שכבר אני לא אשיג כלום מהדברים הללו , אין מה לעשות מסתכלים אחורה ורואים את העתיד. זה הגורל. ומה שהכי גרוע שאין לי אומץ לקחת חבל או לזרוק את עצמי למסילת ברזל ולסיים הכול.(אני פחדן מסריח) אני שבעם היהודי להתאבד זה עוון נגד קדושת החיים העלובה. אבל אצל היפנים זה מכובד להתאבד אחר כישלון. כך גם מנהיגים צבאיים בעבר. בקיצור באין אומץ להתאבד , נשאר רק לחכות שהמוות ישחרר שיבוא. כתבתי את המכתב הזה כי היית צריך לשחרר קיטור קצת. נקווה שאת הבמה הזאת יתנו לי. אפשר רק לקוות לזה.

שלום לך, מסכימה עם כל מה שאמרת. אכן אלו חיים סתמיים ומיותרים. אני בת 41, וגם אצלי החיים הם נסיון עקר למצוא אהבה, פרנסה שמכבדת את בעליה ובעיקר שלווה. גם אני לא נעזרתי בפסיכולוגיה, שלא ידעה לא לנחם ולא להפסיק את המצוקה. אני אקדמאית, אבל אין בכך שום תועלת כשאתה סובל מבעיות נפשיות כגון חרדות ודכאון. אני פשוט מתגלגלת בחיים, מקווה שתהיה לי עבודה, לא משנה איזו, כדי שלא יישאר יותר מדי זמן פנוי למחשבות על מה שיכול וצריך היה להיות. הבעיות הנפשיות גם הביאו עימן בעיות רפואיות, אבל אני בטוחה שבזאת לא תמה סאת הייסורים. תודה לאל, יש עוד למה לחכות!

אולי זה לא כל כך טאקטי לכתוב את זה אבל למרות ההבנה לסבל שלכם אני לא מסכימה עם התפיסה שלכם לחיים, ולעדתי אתם המפסידים. איך את חושבת שיהיה שינוי אם מחשבות כאלה?! זה כמו נבואה שמגשימה את עצמה! הוא בן 34 צעיר מאוד ומדבר כאלו הוא בן 70 וכבר קבע שהכל יהיה על הפנים, אז באמת למה שזה לא יהיה כך. אם כסף חשוב לו וזה המדד לאושר (בעיני, זה לא נכון. כדאי לקרוא את הספר של פרופזור כהנמן " רצניונליות, הוגנות, ואושר" ממחקרים שעשה בנושא) ולכן רק לשם ההשוואה , וורן באפט האדם השני העשיר בעולם התחיל להשקיע בחברת ההשקעות שלו בגיל 36 , יותר מבוגר ממך, לא שזה המדד בשבילי אבל אם זה מדבר אליך.... אז זו דוגמה טובה. ואת בת 41 נכון לא צעירה אבל גם לא מבוגרת , החיים ארוכים (בכל אופן תוכניותי לחיים הם כאלו אני יחיה עד גיל 80 ויותר) ויש הרבה מה לנצל להנות לנסות להתבסס ולהמשיך הלאה , לא חבל? כן זה לא קל זה קשה קשה מאוד לעיתים, אני מאמינה שזה אפשרי והחיים יפים , יפים מאוד ויפים מידי כדי לפספס אותם.