טיפול לאחר אובדן
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
אחותי נפטרה לפני כשלושה חודשים(מקרה מוות שלישי במשפחה). התחלתי טיפול אצל פסיכולוג קליני שדי הצליח להגיע אלי. לאחר שלושה מפגשים בערך נראה לי שהוא נבהל מהעוצמה שהטיפול נגע בי ובטיפולים האחרונים, אני מרגישה שאנחנו הולכים סחור סחור רק כדי לא להביא אותי לעוצמות ריגשיות ואני מרגישה פיספוס אדיר. איני יודעת האם זה מרמז על אי יכולתו של הפסיכולוג להגיע ולטפל ברבדים השונים? איני יודעת האם לאמר לו את אשר על ליבי,והכי חשוב איך?
שלום אביב, משתתפת בצערך על מות אחותך. זהו ודאי אובדן קשה ומכאיב, מה גם שהוא מצטרף לאובדנים שקדמו לו. קראתי את תיאורך מספר פעמים, וניסיתי לחשוב מה יכול היה להבהיל כל כך, ומדוע. לא לגמרי ברור אם יש כאן בהלה, ואם כן, מי משניכם הולך סחור-סחור. יש מטופלים המייחלים לסוג של מפץ רגשי גדול ועוצמתי, שאחריו תבוא הגאולה. מניסיון, לא תמיד זוהי הדרך המומלצת. יש סוגי מגע נכונים יותר, רכים יותר, המאפשרים דיאלוג פנימי מורכב ומעודן יותר, שתועלתו רבה. מאחר ואתם עדיין בראשיתו של הטיפול, אני חושבת שכדאי - בכל מקרה - לדבר על המגע הנכון לך. ממילא המטופל הוא הקובע את "גודל הצעדים ומהירות ההליכה", כך שתוכלי להיות ישירה וממוקדת עפ"י צרכייך. פסיכולוגים לא נבהלים כל כך מהר מביטויים רגשיים עוצמתיים. יתכן שהצורך שלך 'לשמור' עליו מועבר מדפוס יחסים אחר עם דמויות משמעותיות אחרות בחייך. שווה בדיקה. מאחלת לך הרבה בריאות, ושלא תדעי עוד צער. ליאת
ליאת שלום תודה על תגובתך אך לא כ"כ הבנתי את כוונתך בפיסקה האחרונה. הצורך שלי לשמור על מה? זוהי הפעם הראשונה בה אני נמצאת בטיפול ובפגישות האחרונות אני מרגישה שהפסיכולוג מנסה לדבר איתי על הכל חוץ מהנושא הרלוונטי האם זה תקין כי אני מרגישה בפגישות האחרונות שאנחנו מדברים דברי חולין כמו עם חברה ולא כמו עם פסיכולוג. האם לשתף אותו בתחושותי או לתת לו להמשיך להוביל?
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
