למשתתפי הפורום

למשתתפי הפורום שלום, קודם כל בואו ונרגיע מעט את טון הדברים. זה יכבד את כולנו - משתתפי הפורום האקטיבים יותר והאקטיבים פחות וגם אותנו מנהלי הפורום. אני סבור שיש לגיטימיות מלאה לתחושות העלבון והפגיעה של חלק מהמשתתפות שתמכו האחת בשניה. גם אנחנו מנהלי הפורום נתנו לזה יד, מי בצורה אקטיבית יותר ומי בצורה אקטיבית פחות. אבל בואו ננסה להבין, למה כאשר אנו מביעים דיעה על איך היינו רוצים לראות את הפורום ישנה תחושת עלבון ודחיה? לדעתי, כי היינו כולנו, שותפים לסוג של אשליה או אולי משאלה: שהפורום יהווה מעין "בית מושלם", שמכיל ותומך ומפרגן ותמיד ובכל מצב וללא גבולות. ויתכן שכל זה גם היה בתחושה שלכן לתקופה מסוימת. זה אנושי, טבעי ומובן לרצות מצב כזה אבל... זה לא ריאלי. תחושת העלבון והפגיעה היא כי שמנו גבולות. כי אמרנו "לא". (לדעתי בצורה עדינה, ממליצה, מתחשבת, מכבדת). אני סבור שגם אם היינו מזהירים קודם, אומרים "נו נו נו", מבקשים יפה - עדיין היתה אותה תחושת פגיעה. בצורה זו או אחרת, כל הזמן מתעסקים בפורום בשאלות של חיפוש "גן העדן האבוד" או "גן העדן שלא היה". דרך הטיפול האישי, דרך קשרים אנושיים ודרך קשרים וירטואליים. גבולות ומסגרת והורים מתסכלים או לא מושלמים הם חלק מהחיים . אני חושב שכדאי שנדבר על מה שהיה כאן מתוך מקום שרוצה ללמוד. הן למידה אישית (על מה הגבתי, מתוך מה? על מה זה יושב אצלי?), הן למידה וחשיבה על המשמעויות השונות של התהליך בתוך הפורום ואולי גם אפילו למידה על הצרכים האנושיים והתגובות האנושיות. אני מקווה שיש בפורום מקום לכולם. גם מקום להביע תחושות קשות וגם מקום להביע ביקורת. בתיקווה להמשך דיון פורה ומכבד, גדעון

איך בדיוק אני אמורה להתמודד עם התחושה שכאילו 'הקרקע נשמטת מתחת לרגליי',כי החבורה שתמכה בי (ושתמכתי בה) כבר התפרקה או שלא נכנסת לכאן יותר? בטח יש כאילו ששוב יחשבו שהגזמנו ושאנחנו ילדותיות,אבל אף-אחד לא קולט באמת איזה 'שוק ראשוני' קיבלנו (אני אישית והבנתי שגם האחרות)כשהבנו שלא נוכל לתמוך יותר אחת בשני ולקבל באותה הזדמנות גם את תמיכתכם-שחשובה מאוד.בזכות הפורום לא עזבתי בכעס את הטיפול הפסיכולוגי והפעלתי שיקול-דעת שעזר לי בהמשך. אבל שוב אחזור על שאלתי וארחיב אותה - עכשיו איך אתמודד עם תחושת ה'ריקנות' שנוצרה ועם הכעס(שמעט נרגע)נגד כל מה שקרה(נגד הנסיבות,המתקוממים,ובשלב מסויים היה גם נגדכם)? וגם שוב אבקש הסבר -למה בניסיון לרצות אחרים 'נטשתם' אותנו?(ועכשיו בטח יגידו שזה נשמע ילדותי). והאם תהיו מוכנים להיות 'ההורים' שלנו גם בפורום החדש ש'רשת' הקימה?עבורי זה חשוב מאוד,ואני בטוחה שגם עבור האחרים/ות. בתודה מראש, משתנה

משתנה שלום, אני מבין את תחושת הנטישה ושהקרקע נשמטת מתחת לרגליים, זה היה פתאומי ולכן גם נחווה קשה כל כך. ועם זאת בסה"כ הוצע לכן להפריד את הפונקציות: שהפונקציה של תמיכה הדדית ומסרים שעוברים מאחת לשניה, תהיה בפורמט אחר. למשל בפורמט של הפורום שפתחתן בתפוז. כך תוכלו להנות משתי העולמות: כשתרצי לתמוך ולהיתמך בעזרת חברותייך, תהיי בפורום שלכן וכשתרצי להתייעץ תוכלי לכתוב כאן. הרי גם מפגש חברות לא תמיד מתרחש בנוכחות ההורים. אז מה רע בלפתוח את עצמך להתנסות תמיכתית שונה ממה שהיה? ולגבי השאלה "למה נטשתם"? בתפיסתי לא נטשתי וגם לא פעלתי מתוך ניסיון לרצות אחרים , אלא להיות נאמנים למה שחשבנו נכון עבורינו ועבור הפורום. את מוזמנת להמשיך לכתוב ולהיות חברה פעילה בפורום. אכן הצבנו גבולות וזה נתפש אצלך כנטישה. כשהכעס ישכח, נוכל אולי לשוב ולדון על כך. בעיני יש כאן פוטנציאל רב ללמוד מהארוע הזה. אבל לעיתים צריך קצת זמן, להתרחק ממה שהיה כדי שנוכל לשוב , להתבונן עליו וללמוד ממנו. והאם אהיה "הורה" בפורום החדש שלכם? לא, תודה. פורום אחד בהחלט מספק אותי. יחד עם זאת איני בטוח כלל שאני בשלב זה רצוי כ"הורה" בפורום החדש. בחיים בכלל יש תנודות במידת הקירבה שאנו רוצים ביחס להורים ול"גדולים". יתכן שיש כאן הזדמנות מעניינת לקבוצה פתוחה ללא הנחיה הורית. כאמור גם במפגש חברות של כוס קפה אחר הצהריים לא תמיד ההורים משתתפים. בברכה, גדעון