הופ הופ טרללה

ביום ראשון אהיה בת 21. אני שונאת את ימי הולדת ואילו רק יכלתי הייתי מדלגת עליהם בשמחה. 25 במאי... 26 במאי... 27 במאי... 29 במאי... 30 במאי... מעולה. אף פעם לא אהבתי ימי הולדת. בעצם, בתור ילדה לא סבלתי מזה, אני חושבת, אבל תמיד שנאתי הפתעות. כשאחותי הייתה מתאמצת להפתיע אותי בבלונים ובמתנות- זה בדרך כלל היה נגמר בבכי. אני גרועה בזה. היום הזה כל כך מקשה עלי. לא אוהבת שמצפים ממני, לא אוהבת לצפות מאחרים... עדיין לא ממש מבינה מה יש לחגוג כאן. השנה, בגלל שלא אהיה בבית ביום ראשון, הסיוט הזה התחיל כבר היום. "רציתי לקנות לך, אבל לא ידעתי מה את אוהבת...". "וואו, את כבר בת 21??? איך שהזמן רץ". "אחותיייי 21?? קטנטונת!". "ששש... אמרנו שהעוגה זאת הפתעה. למה גילית לה??". גם היום הבכי היה תקוע לי בגרון. הייתי דרוכה ועצבנית למדיי. יומולדת זה דבר מלחיץ. אני יושבת בשקט ומקווה שמי שלא צריך לדעת לא ידע. לחגוג יומולדת זה לתפוס מקום, זה לדעת לקבל. אני עדיין לא מספיק יודעת. יומולדת זה זמן כזה של חשבון נפש. איפה הייתי בשנה שעברה, איפה אני עכשיו ולאן אני רוצה להגיע. היום אני מרגישה כלואה בכלוב. זה לא שעד עכשיו לא הייתי, אבל עכשיו אני פתאום רואה את זה. פעם הייתי קטנה מאוד, לא הרגשתי כלום, לא רציתי כלום ולא חלמתי על כלום- בכלוב היה מספיק מקום בשבילי עד כדי כך שלא שמתי לב לקיומו. אני חושבת שהשנה נדלק בתוכי שביב החיים. גדלתי. הכלוב מתחיל להיות צפוף בשבילי. אני סקרנית לבדוק מה קורה בחוץ ואיך חיות הציפורים. לפעמים אני מצליחה להחזיק בו לבד, בשביב התקווה, ולפעמים הפסיכולוגית שלי מחזיקה לי אותו- כדי שאוכל להיאחז בו... מתחיל להיות צפוף לי כאן. עכשיו אני כבר יודעת שאני בכלוב. בכלוב הזה יש יותר מיידי איסורים, יותר מיידי נוקשות, יותר מיידי מגבלות, יותר מיידי הגנות, פחות מיידי חיים. אני מגבילה את עצמי בצבעים, בלבוש, באוכל, בדמיון, בפנטזיות, בתחומי עניין, מגבילה את עצמי בקשרים, בחברויות, נמנעת לגמרי ממגע, ממה לא...? אם הייתי נכנסת לפרוט של כל אחד מהתחומים האלה הייתם מבינים איך נראים החיים שלי. אני חושבת שהאוכל הוא דוגמה טובה לזה- אני לא אוכלת בשר, לא אוכלת גבינות, לא חלב ומוצריו, שונאת ביצים, ולא מתקרבת לשום דבר שנמרח... פשוט כי לא יכולה לסבול את המרקם. העולם שלי כל כך מצומצם. אפשר להחזיק אותו בכף יד אחת. יד של ילד... אני לא רואה סרטים, לא רואה טלוויזיה, בקושי שומעת מוזיקה, כמעט ולא זוכרת חלומות. פעם חשבתי שאני סתם ככה, כי יש אנשים כאלה שלא אוהבים כלום, אבל הפסיכולוגית שלי אומרת שזה בשביל לשמור את הכל בשליטה. בשביל שחס וחלילה משהו לא יעלה כבדרך אגב. יש בזה משהו. הכל אצלי מצומצם כל כך. כל האמצעים כשרים ונמצאים בשרות ההגנות. בעבודה אני ממשיכה להתקדם בריצה. הפער בין מה שאני מוציאה שם לבין הקשר שלי עם עצמי הוא כל כך גדול. שם אני רצה ובחיי הפרטיים אני מדדה לגמרי. אבל עכשיו סוף סוף אני מתחילה לעשות משהו לכיוון צמצום הפערים המתסכלים האלה. אם להיות דפוקה- אז עד הסוף. ואם לא- אז לא בכלל. אם אוותר לעצמי עכשיו המחיר שאשלם יהיה גדול מיידי וכבד מיידי. חייבת לצמצם פערים בצורה משמעותית השנה. אני רוצה לצאת מהכלוב. להפחית קצת בהגנות. אני רוצה לחיות. בעוד פחות מחצי שנה אתחיל ללמוד באונ'. אמרו לי שהשנים שבהן לומדים אמורות להיות השנים הטובות ביותר. אני צריכה להגיע לשם מוכנה. מוכנה לקשר, מוכנה לעולם. הדרך לשם לא תהיה פשוטה. אני יודעת את זה, אבל בכרחית. יותר מיידי שנים בתוך הכלוב הזה.

רשת יקרה, קראתי ומאוד התרגשתי. אני רוצה לאחל לך המון המון מזל טוב ושתצליחי לצאת מהכלוב... כל הכבוד לך על הכוחות האדירים שנחשפים בהודעתך. יישר כוח על הנחישות. אל תוותרי לעצמך. נורית

רשת היקרה, מזל-טוב ליום-הולדתך,אומנם אני גדולה מממך בהרבה שנים...אבל אני קצת מבינה על איזה 'כלוב' את מדברת,כי הוא מוכר לי,בעיקר מימי -ההולדת האחרונים שלי,שבהם אני רוצה פשוט להיעלם.

רשת מקסימה, ושוב, אני מזדהה עם הרבה ממה שכתבת כאן (בעיקר עם זה ש"יום הולדת זה לתפוס מקום" אבל גם עם עוד הרבה דברים אחרים). זה נהדר שאת רואה את הכלוב, שאת לא מוותרת על לצאת ממנו, שיש לך מי שמחזיק לך את שביב החיים כשקשה לך להחזיק לבד. גילית את הכלוב בגיל צעיר, כזה שעוד אפשר לעשות בו שינויים גדולים ואמיצים. מאחלת לך שתצליחי. שרק תמשיכי ותגדלי. את בחורה מקסימה ומרגשת. מאחר שאני כבר יודעת שאת עובדת עם נערים במצוקה, זה לא מפתיע אותי בכלל שאת מתקדמת שם בריצה עם הרגישות הגדולה שלך. המון המון מזל טוב. מגיע לך כל מילימטר במקום שאת תופסת ועוד תתפסי. תמשיכי בריצה אל כל יתר תחומי חי?י?ך. יעלה