לליאת( אני סתם משתפת לא חובה לענות)
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
ליאת, אני מרגישה רע מאוד. פתאום. זה תמיד בא פתאום ותופס אותי ואני מרגישה שאני בתוך מערבולת שהיציאה ממנה היא בלתי אפשרית. ואם כבר יציאה אז זה רק לטבוע. לא רוצה יותר לשאת את כל זה. אין לי כוחות מיותרים. יש גבול עד כמה שאני יכולה. היום חל יום הולדתו של ידיד ממש טוב שלי ואני "חייבת" להיות שם וכל כך לא בא לי! לא רוצה לראות אנשים. לא את חבר שלי ולא אף אחד. בא לי להתחבא בבית ואני לא יכולה. חייבת לצאת בעל כורחי. ואני לא אכנע. אבל למה זה כל כך קשה לי?? למה??
כואבת ודואבת כבר שנים שנים שנים אני שותקת זה עצוב וזה פוגע פוגע ולא נגמר!!! חן
חנ'וש, אני שומעת את הזעקה שלך. הלוואי והייתי יודעת מה לעשות כדי להקל עליך ולו במעט... שולחת לך חיבוק חם ואוהב. כוחות ורשת תמיכה. ותשארי איתנו פה. תעזרי בנו. פה בשבילך כמה שתרצי. נורית
מצטרפת לדברי נורית ושולחת לך חיבוק ענקי.......
חן יקרה, אולי הפטנט הוא פשוט לנסות ולהכיר את ה'סינוס' הזה, של ימים טובים ורעים, המתחלפים כמו על פי איזה צופן מוזר. אני מוצאת שיש משהו מאד מרגיע בידיעה הזאת. כמו בשיר של שושנה דמארי ז"ל - "גאות ושפל מתחלפים בתור, זה יעבור, זה יעבור...". אנחנו כאן ליאת
חן, אני כ"כ מבינה אותך... לפעמים ממש לא בא לי לראות אנשים אבל בכל זאת חייבת... אז עכשיו כשאת אחרי... איך היה? אני מקווה שבסופו של דבר לא ממש סבלת... אולי זה אפילו שיפר לך את מצב הרוח... שיהיה לך לילה טוב (או בוקר טוב...:-)) שולחת לך חיבוק גדול, רעות
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
