על (חוסר) רצון בשינוי

הבוקר קמתי עם מחשבה שהולכת ומתגבשת - אני בעצם לא רוצה להשתנות. אני ודעת שהמנגנונים שלי לא אידיאלים (דההה!), שיש בי לא מעט פאקים ושיש מצבים שלא קל לחיות איתי (וגם לי לא קל איתי) אבל סה"כ הגעתי עד הלום במצב בכלל לא רע - משפחה, אהבה, עבודה מצליחה, חברים. אני בטיפול כבר שנה וחצי עם נפילות גדולות ועליות גדולות לא פחות ובכל זאת, משהו במהות שלי מסרב לקבל, להפנים, לרצות להשתנות. הגעתי לטיפול עם מטרה מוגדרת פחות או יותר, שנשכחה אי שם במהלך הדרך והיום כל מה שאני רוצה זה רק שיעזבו אותי בשקט, להניח לכאב, להגמל מהתסכול שמלווה אותי במשך כל השנה וחצי האלה ולקבל את זה שזה לא נורא שאשאר כך. לפי ההבנה שלי, הרצון בשינוי הכרחי לטיפול, לא? אז אם ככה, אולי בעצם אין טעם להשאר שם?

אפשר לענות בפשטות ולומר לך שאת צודקת ואכן אין טעם להמשיך בטיפול אם את נחושה בדעתך לא להשתנות. אבל.........את צריכה לשאול את עצמך.... איך יראו חייך אם הכל ישאר כפי שהוא ודבר לא ישתנה. האם תוכלי לעמוד בכך ולקבל את עצמך כפי שאת? הרי מטרתו של הטיפול היא לחולל בנו שינוי כדי שמשהו באיכות החיים ישתפר. טיפול פסיכולוגי אינו תהליך קל וכולל חדירה ונגיעה במקומות כואבים ורגישים . ללא תהליך זה הטיפול לא ישיג את מטרתו. ומעל לכל, מומלץ מאוד להביא הרהורים ולבטים אלה לטיפול ולשוחח עליהם בצורה פתוחה עם הפסיכולוג.

בוודאי שהתשובה לא פשוטה. מי אמר שהחיים פשוטים? אני מוכרחה לציין שמאז הטיפול, אני מרגישה הרבה פחות טוב עם עצמי. כנראה שבאמת יש משהו מבורך במנגנוני ההדחה וההשרדות האחרים שהתנחלו אצלי - מן הסתם לא במקרה. זה גם לא הכאב שממנו אני נרתעת. הכאב מכאיב ושורף ועם כל הקושי, אני מקבלת אותו בהבנה ובאהבה. מה שמתבשל אצלי עכשיו הוא לא הרתיעה מהכאב אלא המחשבה שבצעם, התמונה (הורודה?) שמוצגת לי בסוף השינוי (כלומר, בהנחה שהטיפול יצליח והחולה לא תמות) לא ממש אהובה עלי. אני לא רוצה להיות אחרת - אני מי שאני עם כל הפאקים והבאגים. אבל אלה גם הדברים שקידמו אותי והביאוני עד היום. אני לא בטוחה שאני רוצה להיות מישהי אחרת, גם אם זה אומר (אולי) שלוות נפש רבה יותר. ואני בספק גדול לעניין שלוות הנפש. וכן, בטח שאני אביא את זה לטיפול, אבל בינתיים ועד הטיפול, אני מהרהרת פה בקול, סופגת מחשבות ודעות נוספות.