וואוו

בתור אחת שחזרה זה לא מכבר ממסע הרפתקאות שכלל גם כמה זיקוקין בדרך, מותשת אך עייפה, אני קצת תוהה: אנשים באמת נהנים מההתחככות ההמונית הזאת? רק לי בא לקפוץ מהסלע הקרוב (זה בסדר, הסלעים בטיילת נמוכים) ברגע שמקיפים אותי יותר משלושה אנשים? איכשהו תמיד האנשים סביבי נראים לי שמחים, יש מצב אפילו ממש מרוצים, או גרוע מזה - פשוט אדישים, לנוכח העובדה שאלפים שכמותם סובבים אותם. זה באמת ככה? או שהרוב פשוט מסתירים את הרתיעה שלהם הרבה יותר טוב ממני?.. או שאולי ה"חוויה המשותפת" זה מה שמושך אנשים? מקווה שזה בסדר - אני סתם חושבת קצת בקול רם, או ליתר דיוק באצבעות איטיות. והקטע הזה של המגע האקראי? מה הקטע הזה בכלל?! בשביל מה זה טוב? כאילו, זוזו שני סנטימ' ונוותר על מגע בין שני זרים.. לפחות כשאני בשטח. ואני תוהה אם זה הופך אותי לאגרופובית או איך שלא קוראים לזה, או שזה סתם המיזנטרופיות שלי בתיבול של הרבה עייפות..

שלום למזוקקת, הצלחת להעלות אצלי חיוך אחרי כמה ימים קשים. כבר היה שווה. את כנראה בכל זאת אוהבת אדם (והתחככות) יותר ממני. אני ביטלתי את השתתפותי באירוע כשהבנתי עד כמה הוא המוני הוא הולך להיות. תתנחמי בזה שאני מכירה כמה אנשים שאך לא מזמן הצליחו להיחלץ מהפקקים. בשמחות, יעלה

אם הצלחתי להעלות חיוך על פנייך, אכן היה שווה. (נכתב ללא טיפת ציניות. מצב נדיר אצלי. אנצל אותו כדי לשפר את יחסיי עם הכרית וכו') לילה טוב וסופ"ש ברגוע :-)

זוהי אכן המנטליות הישראלית (תסלחו לי אבל היא קצת מגעילה)

מזוקקת יקרה, אם לשפוט לפי מה ששידרו בטלוויזיה ליושבי הפריפריה המסכנים, המראה היה כה משובב, עד כי חיכוך בלתי נמנע עם המון או שניים פשוט בטל בשישים. עם ישראל הוא עם מתחכך, אולי כתגובה מאוחרת לפוגרומים בגולה, להשמדות המוניות, לצבאות מאורגנים שקמו עלינו להשמידנו. כשאנחנו צפופים, אנחנו איתנים! עם ישראל חי! ליאת