לא מובן לי,

למה אני בזמן האחרון חושפת את עצמי פעם-אחר פעם (לפחות פעמיים) לסכנות,למרות שאני מודעת להן ושאני מאוד מפחדת מהן,באותה שניה שאני עושה את ה'שטות' כאילו כל המחשבות וכל ההגיון נעלמים,ואני מתעלמת מהסכנות.אני אדם שקול ושמרן בד"כ כך שלא מובן לי למה אני עושה זאת,ולמה אני מבינה את ה'טעות' רק לאחר שהיא קרתה. {חשבתי שאולי יש לזה קשר לתחושת הדכדוך- בזמן האחרון-שאולי גורמת לי להרגיש שכבר לא משנה מה יקרה לי,כי במילא חיי לא שויים הרבה. יכול להיות לכך קשר,או שסתם אני מכניסה לעצמי עוד 'שטויות' לראש?

משתנה שלום, ההסבר שנתת לפיו את מסכנת את עצמך כחלק מתחושה כללית של דכדוך נשמע לי אפשרי והגיוני. בכל מקרה ממליץ שתשמרי על עצמך. בברכה, גדעון

תודה על תשובתך, ושהבהרת לי במיקצת את מה שעובר עליי,אך עכשיו זה הרבה יותר מפחיד אותי,כי באותו רגע שאני קרובה לסכנה 'הראש לא ממש עובד'-וזה לא אופייני לי,איני אומרת שאף-פעם לא חשפתי את עצמי לסכנות(בדרגה זו או אחרת),אך כמעט תמיד היתי ונשארתי הגיונית ובשליטה (עד כמה שאפשר),ובזמן האחרון-מאז שהיאוש 'חדר' לחיי, כאילו לא איכפת לי מה יקרה לי (ואני מדגישה 'כאילו'-כי איני רוצה שיקרה לי חלילה משהו רע,וגם איני מתכוונת אף-פעם לפגוע בעצמי,לא כי חיי כ"כ חשובים לי,אלא כי אני מפחדת מהלא נודע וגם כי איני מסוגלת לפגוע לא בעצמי ולא באף נפש חיה אחרת). בטח לאחרים מה שאני כותבת נשמע נורא,אבל זו תחושתי,והפסיכולוג שלי אמר שנדון על כך בפגישה הבאה. תודה, משתנה