אורנה, נימאס לי

אני לא יודעת מה לעשות איתי נימאס לי מהכל ואני לא מכירה את עצמי ככה. כתבתי לה שאני לא באה ביום ראשון. לא רוצה יותר.

רשת יקרה, חמש שורות קצרות וכרגיל, הכאב שלך כל כך נוגע. אורנה בטח תגיע עוד מעט עם מילות העידוד והתמיכה המיוחדות שלה עבורך. בינתיים רציתי לשלוח לך חיזוק וסימפטיה שאולי יכולים להקל מעט(?) ו... תלכי אליה ביום ראשון. נצלי את רשת התמיכה שהיא מעניקה לך. אל תישארי לבד. יעלה

תודה על המילים האלה... סימפטיה זה טוב. לפעמים, דווקא כשאני בועטת הכי חזק ומנסה לגרש ממני את הכל ואת כולם מה שאני הכי צריכה זה מישהו שלא יבהל ולא יתן לגרש אותו. מישהו שיעשה הולדינג חזק חזק ויתן לי לבעוט עד שאתעייף וארגע. אני לא רוצה ללכת אליה ביום ראשון. זו פגישה אחרונה לפני שהיא טסה שוב פעם לחו"ל אין לי כוח לזה... אף פעם לא הברזתי, הפעם זה מה שאני מתכננת לעשות. קצת לבעוט.

שלום רשת, ושלום יעלה (שעשתה הולדינג כל-כך יפה בעצמה...), אני חושבת על הפעם הקודמת שבה נפרדת מהמטפלת לתקופת הנסיעה שלה, ודרך הזיכרון הזה אני מבינה כיצד הפעם זה "בלתי נסבל" לחלוטין להיעזב שוב. אולי קיווית שבפעם הבאה תהיי יותר "מחוסנת" מפני הכאב, והנה להיפך - כאב העזיבה חזק מדי. יש כאבים שבאמת קשה "להתחסן" בפניהם, ובכל פעם זה כואב יותר... לצד זאת, אני חושבת שאפשר ללמוד משהו חשוב מהפרידה הקודמת. את הרגשת אז כל-כך אבודה וזנוחה, אבל היה לך מספיק כוח למצוא אותנו כאן, ואפילו מצאת דרך לשתף אותה במרחב שיצרנו. אם תלכי לפגישה ביום ראשון, תוכלי לספר לה איך באמת את מרגישה, ולמצוא ביחד דרך לשרוד את הזמן הקשה הזה בלעדיה. אני אהיה כאן, וגם המשתתפים האחרים בפורום, כך שאת יכולה לקחת אותנו בחשבון "במאזן הכוחות". שלך, אורנה

רשת לא מסכנה. לא אבודה ולא זנוחה. היא כבר רגילה שאנשים כאן ואז הם הולכים. לא אכפת לה שהיא נוסעת. זו לא הנסיעה שלה. מליון פעם היא נסעה. בעצם אולי. בעצם לא. בעצם... לא יודעת. לא הולכת לפגישה ביום ראשון ולא אכפת לי מכלום. אני אחזור אחרי שהיא תחזור עד אז אני צריכה לנוח. ממנה ומהכל. מהחיים. אה ועוד משהו... אני לא אבודה ולא זנוחה אני יכולה להסתדר לבד תמיד עשיתי את זה ואת זה אף אחד לא יקח ממני.