אביב

תודה על התגובות. אני מכירה בכך שהצדק איתך,ועם טלי ועם הפסיכיאטר(לפעמים),והדיאטנית וכו'... אבל.... עברתי שבוע קשה מאוד שכלל בולמוסים,הקאות,צומות,חוסר שינה ,בכי,מריבות ,צעקות ומה לא... אפילו ברחתי מהבית... אני מרגישה מאוד נבוכה. עשיתי את המוות למפקדים שלי בצבא,לחבר שלי,להורים...ועכשיו כולם מאיימים ש"יטפלו" בי כל אחד בדרכו... אני כ"כ לפתוח דף חדש,חלק,של מאבק במקום של נחיתה ארצה.אני נורא מתביישת במה שקורה לי.בעקר בעובדה שאני לא יכולה לשלוט על התפרצויות העצבים שלי... למזלי,יש לי בבסיס קצינה שנותת לי טיפים קטנים לחיים.בשונה מרוב האנשים,היא לא מנסה ללמד אותי מה בסדר או לא בסדר בחיים שלי,כי היא יודעת שזה לא יעזור.היא רק מייעצת לי לעבור את הימים בשלום ומאירה על הנקודות בהן אני זו שהייתה לא בסדר... ויש לי את טלי..שמקשיבה,ודואגת לי ... אבל מה לעשות,אני לא נפתחת לטיפול... למרות שאני חייבת בדחיפות להפטר מהבעיה הזו.אני קצת נוטה לטירוף וזה מפחיד אותי:) פעם רציתי להיות כמו ה"גיבורות שחולות". היום כבר בא לי כבר להיות מאילו שהבריאו....הן הגיבורות האמיתיות!

שלום לכן אני מבינה ששתיכן נמצאות בדיכאון (תקנו אותי עם אני טועה ) ואני רואה ששתיכן מביעות כאן את הקשיים שלכם, מדברות עם טלי ואין לי ספק שיום יבוא ואתן תרגישו הרבה יותר טוב עם עצמכן ועם החיים כי הם באמת יפים.למרות שהם לפעמים באמת לא פשוטים. שאלתי היא האם בהתחלת הדיכואון הייתן במצב שלא הייתן מדברות עם אף אחד על מה שקורה לכן ועל מה שאתן מרגישות ? אם כן מה גרם לשינוי לטובה ? תודה רבה לכן ושיהיה לכן יום טוב . קרן

היי קרן, סליחה על האיחור בתשובה, אבל כן, חלק מהבעיה היא הדכאון. אני לא יכולה לדבר בשם אנג'ל, וכל מה שאני אומרת הוא לגבי בלבד. אני חוויתי דיכאון עקב מחלתו של אבי ומותו, דבר שגם דירדר אותי להפרעת אכילה בולמית. נכון, בהתחלה קשה לדבר, קשה לפרוק. אני הרגשתי שאם אני אדבר, שאם אפתח את כל הקלפים, ואספר על ההקאות רק אבריח ממני אנשים. לא יכולתי לשאת את הדיכאון בעצמי וחשבתי שאין טעם לספר, כל כך קשה, כל כך לא מובן, כל כך כואב, מאיפה מתחילים, ולמה. התחושה היתה של למה לדבר על זה בכלל, איזה תועלת זה יביא, ואיך אפשר בכלל להסביר את זה. את מה שמתחולל אצלי בבטן לאנשים אחרים. אני מאמינה שזה דירדר אותי לבולמיה. העדפתי לאכול ולהקיא רוב הזמן, כדי להסוות את הדיכאון. האוכל העסיק אותי כיון שלקח לי בערך שעתיים, וההקאות גרמו לי לשכוח, כי אחריהן התעלפתי אל תוך השינה. אני התחלתי לדבר על הדיכאון, על החרדות, ועל הפחדים בעיקר מהמוות ומהנטישה, כשהבולמיה הפחידה יותר מהדיבור. כשהבנתי שככה אני הולכת לחיות כל החיים, עם לאכול ולהקיא. אחרי כל הקאה הייתי בוכה שעתיים, לא מבינה למה אני עושה את זה ולא יכולה להפסיק. כאב לי גם פיזית וגם נפשית. ואז התחלתי לדבר. הפחד מהבולמיה היה פשוט חזק יותר מהפחד לדבר על הדיכאון.