לגדעון

נמאס לי מכך שהטיפול אומנם עוזר,אך לאט...לאט...,ואין לי כבר סבלנות לחכות שמשהו טוב יקרה-אם בכלל יקרה, כל שבוע אחרי הטיפול יש עליה מסויימת ב'מדד המצב-רוח והעשיייה' לי,ומיד אח"כ ירידה,וחוזר-חלילה; העובדה שאני כותבת לך כאן עכשיו,היא שחיי עדיין רחוקים מלהיקרא באמת 'חיים',יותר מתאים להם להיקרא 'מסע הישרדות'-כי זה איך שאני מרגישה שהם.אני מקנאה(וחשוב לי שידעו שלא מרוע...)בכל האנשים המאושרים שחייהם מסתדרים בקלות-שהם מאושרים ושהכל בא להם בקלות- עבודה,בן-זוג,ילדים וכו'; ויש כאלה שזה בא להם בקלות ובכל-זאת לא מעריכים את מה שיש להם.כשאני רואה נשים {ותסלחו לי על הביטוי-כי בטח אקומם עכשיו אנשים רבים בפורום,וזו לא כוונתי}'מכוערות' שתופסות בחורים חכמים,נאים ומוצלחים-זה 'אוכל לי את הלב',כי אני אומרת-איך הן 'תפסו' בחור כזה ואני לא,ובמה הן יותר טובות ממני; כנ"ל אני מרגישה לגבי כאילו שמצאו ב'פוקס' משרות טובות והתקדמו בהן ומרוויחות טוב ומכלכלות את עצמן בצורה טובה; כשאני חושבת על כל זה אני רואה עד כמה כמעט ואיני שווה בכלל,ואני אדם בודד,חסר-סיכוי,שמפחד לעשות צעד כלשהוא כדי לצאת מהמצב האומלל בו הוא נמצא,ומעדיף לקנא באחרים. בטח עכשיו תחשוב ש'ירדתי לגמרי מהפסים' ואולי כבר התשתי אותך,כפי שאני מתישה אנשים רבים,אבל הרגשתי צורך עז לשתף אותך ואת האחרים בתחושותיי,שאני מקווה שלא פגעו באף-אחד(כי זו לא היתה כוונתי). משתנה

משתנה שלום, זה רק אנושי לקנא בכאלו שהכל בא להם בקלות. ועם זאת אני לא מכיר הרבה כאלה. לעיתים קרובות מה שנראה שבא בקלות, מסתיר מאחוריו מאמץ רב ועבודה קשה. כשתגיעי לראש ההר, תוכלי להסתכל אחורה בסיפוק ולהתגאות בכך ש"עשית את זה", ולבנתיים כשהדרך מתארכת ואיטית ומייגעת, נסי לפחות להנות מהנוף ולחפש את הפרחים שבצידי הדרך. ברכות, גדעון

גדעון תודה, תיאור מעניין ומפתה,וגם יש צד אופטימי ומעודד בתשובתך- שאגיע אי-פעם לראש ההר,כי לי עצמי כרגע קשה לראות זאת ונראה כאילו אני במבוך בתוך ההר-שאין ממנו דרך מוצא,אבל אני בוחרת להאמין לאחרים שכן מאמינים בי.ואת הפרחים שבצידי הדרך אני מחפשת ולעיתים נדירות מוצאת,אך שכשכבר יש לי פרח אני נהניית ממנו ומעריכה אותו יותר.