נמאס לי...

אומנם בטח אראה את התשובות אולי רק מחר,אבל חשוב לי לכתוב זאת עכשיו.יש לי בעיה,נמאס לי להעמיד-פנים בפני כל העולם שהכל בסדר ואני שמחה והחיים טובים ונהדרים,כשהאמת היא שבפנים אני מרגישה 'אכולה' ואולי גם קצת מיואשת ואין לי כוח ל'משחק' לפני כולם יותר; פשוט נמאס לי מכל הקושי,וכדי שחלילה לא יובן לא נכון,איני מתכוונת שנמאס לי מהחיים או משהו כזה - בשום-אופן לא התכוונתי לזה,אלא רק שנמאס לי מקשיי החיים והעמדות-הפנים והאנרגיה הרבה שאני צריכה להוציא עליהן עקב כך. נמאס לי גם לנסות להוכיח את עצמי כל פעם מחדש (בניסיונות חיפוש העבודה),ו'לשחק' את הבחורה המאושרת בפני המשפחה המורחבת והשכנים - דבר שלא מקל עליי.אני פשוט מותשת(פיזית ונפשית). מצטערת אם העכרתי את מצב-הרוח של כולם.

היי בת כמה את?

בשנות ה-30 לחיי ולא אפרט את גילי,מסיבות מובנות.

הי משתנה! אני שמחה לראותך כאן! מה אפשר לעשות, אלו הם החיים, קשה לחיות עם מסכות כל הזמן, זה סוחט... אבל אם נוריד את המסכות נחשב לחלשים... נראה לי שהרבה אנשים (כולל אותי) מרגישים כמוך... אם זה מעודד אותך... מצטערת אם ביאסתי אותך עוד יותר... תמיד כאן בשבילך... שולחת חיבוק ענקי.... רעות

משתנה יקרה, אני מכירה מקרוב את התחושה הזו... להיות 'אכולה' מבפנים וכלפי חוץ לשדר ולהראות שהכל בסדר,ולשים מסיכה יפה על הפנים,לצאת ולתפקד ,כאילו לא קרה כלום זה מאוד מאוד קשה.. את יכולה לנסות לשתף אותי\אותנו לפעמים עצם השיתוף יכול מאוד להקל. את לא העכרת את מצב הרוח של אף אחד,אנחנו פה על מנת לתמוך בך ולהקשיב לך. חן

ראשית-כל שירי,בעבר פירטתי בפורום שאני רווקה וכו' (אבל בטח לא ראית את התכתובות הקודמות שלי),מצטערת אם איני מפרטת יותר, פשוט איני רוצה לחשוף יותר מזה פרטים מזהים עליי. שנית - שירי,רעות וחן, אני מודה לכןלכן על יחסכן החם,ואני שמחה שאתן 'מבינות על מה אני מדברת' ושעיניין זה לא מפריע רק לי,אלא לכולם,זה כן עוזר לדעת ש'אני לא לבד'בכך. כרגע אין לי כוח או חשק לשתף יותר. חג-שמח, משתנה

האם לפעמים קורה שמדברים עם מטפל על נושא מסויים בטיפול,ו'חושפים סוד',ואח"כ מצטערים על-כך שעשינו זאת,ואיך מתמודדים עם זה? האם המטפל חייב לשמור על סודיות ואסור לו לדבר על-כך עם אף אדם אחר?(זה לא 'סוד'שקשור לסכנת-חיים או משהו כזה.),פשוט זה מדאיג אותי.מה עושים?איני רוצה לשאול שוב את המטפל על כך - כדי לא להזכיר לו את העיניין.

הי משתנה, למרות שאני רק בתחילת הטיפול כבר חשפתי כמעט את הכל... אמרתי דברים שהתחרטתי שאמרתי ונורא התביישתי... כל אותו שבוע הייתי מלאת רגשות אשמה... עד שהגעתי לפגישה נוספת וסיפרתי לפסיכולוגית מה הרגשתי... אמרתי לה שאני חייבת להגיד משהו בקשר לפגישה הקודמת וביקשתי שלא תפסיק אותי באמצע כי אני ממש לא רוצה לדון בזה... כסיימתי להגיד מה שרציתי כמובן שדיברנו על כך, אבל לא על תוכן הדברים שנאמרו בפעם קודמת אלא על מה שהרגשתי אחרי שסיפרתי דברים שהיו כ"כ נוראיים לדעתי... אחרי הפגישה הרגשתי כל כך טוב! פשוט תדברי עם הפסיכולוג שלך על מה שמציק לך! בשביל זה הוא שם, לא?! וברור שהוא חייב לשמור על סודיות! חג שמח! רעות

שלום לכולם, אני מתנצלת שקצת נטשתי את הפורום ביממה האחרונה, בגלל מחוייבויות אחרות. שמחתי למצוא את הפורום חם, פעיל ולבבי, ואת ההיענות להירתם למען משתנה. גם אני רציתי לומר לך, משתנה, שטיפול - למרבה המזל - רחוק מלהיות בית משפט. מטופלים רבים חשים אשמה כאשר בחדר הטיפול הם מבטאים כעס גלוי כלפי דמויות בחייהם, אשר אינן יכולות 'להגן על עצמן' מול המטפל. אולי יעזור לך קצת אם אספר לך, שפסיכולוגים *יודעים* שאנשים נושאים עמם רגשות אמביוולנטיים כלפי הורים או דמויות אחרות. הם יודעים שאנשים יכולים לכעוס מאד, ועם זאת לאהוב בכל לבם את האנשים היקרים להם. פסיכולוגים גם יודעים שמטופלים מבטאים כעס או תוקפנות כלפי דמויות מפתח בחייהם, לא בגלל שהאחרונים הם אנשים רעים או מושחתים, אלא בגלל שכולנו בני אדם, ובני אדם החיים יחד מתחככים, נאבקים, מתחרים, מצפים ומתאכזבים, מקנאים, זועמים וסולחים. מבחינות רבות, כאשר אנו מבטאים את הכעס שלנו באופן גלוי, משהו מתפנה שם בפנים, לרגשות נוספים, חיוביים יותר. זכרי שמה שחשוב בטיפול זו לא האמת הצרופה מסוג האמת המתבקשת בבתי משפט, אלא החוויה שלך ב'כאן ועכשיו'. והחוויה שלך יכולה להשתנות מהקצה אל הקצה משבוע לשבוע. הניחי לזה. לילה טוב ליאת