ערב יום הזיכרון

"ארץ שיושביה היא אוכלת וזבת חלב ודבש ותכלת לפעמים גם היא עצמה גוזלת את כבשת הרש. ארץ שמתקו לה רגביה ומלוחים כבכי כל חופיה שנתנו לה אוהביה כל אשר יכלו לתת." (נתן יונתן) בערב יום הזיכרון, כשעם ישראל מתייחד עם בניו שנפלו, נזכור - אולי יותר מבכל יום אחר - את חובתנו למצות ככל יכולתנו את החיים שציוו לנו במותם. ליאת

מצטערת, לא יכולתי שלא להגיב... השורה הזו, החובה למצות את החיים (ובאמת, הם ציוו לנו את החיים?) מרגישה לי כמעט כמו "מוכרחים להיות שמח".יש בה משהו מדכא, ממשטר ואפילו שומט את הלגיטימציה לשלל רגשות. היום, כשעמדתי בצפירה בכביש עמוס מכוניות שנהגיהן יצאו החוצה, חשבתי כמה מיוחדת התחושה הזו, הביחד הזה וכמה שהוא טבוע בנו. כמה שאני שקשה לי כל כך בקבוצה, עם כל החובות וה"צריך", לא אוותר על הביחד הזה לעולם, וכמה כשהייתי בחו"ל ביום הזה הוא חסר לי מאד והרגשתי איך נפער כאב בתוכי. כמה שהצפירה הזו מחלחלת לי בכל שנה עמוק עמוק לגוף ומצמררת אותי במחשבה על כל המשפחות שהאנשים היקרים להם מתו, נהרגו, נפלו, נרצחו - כל אחת ונסיבותיה, כל אחת והגדרתה. חשבתי על כמה נפלא הרגע הזה וכמה הוא נורא. חשבתי כמה אנחנו מתאחדים סביב אתוס לאומי/חברתי הכרחי, שמצדיק לנו ולעולם את דרך החים שלנו, שבה נהרגים ילדים, הורים, אחים, בני זוג... לפעמים באמת אין ברירה וצריך. חברה לפעמים צריכה להקריב פרטים כדי להמשיך ולהתקיים. ולמרות כל זאת, אני לא חושבת שיש לנו חובה כלשהי. זו החירות שלנו לחיות וכל אחד מאיתנו עושה את הבחירות שלו. מותר לנו לרצות גם למות (גם אם בסוף אנחנו נשארים בחיים...) בלי להרגיש שאנחנו מפרים איזו חובה שכזו, אחרת, איפה המקום שלנו? ואולי אפשר להסתכל על זה גם אחרת - אנחנו לא מתים, אנחנו חיים ובידנו הבחירה, וכל זמן שלא בחרנו, שווה לנסות ולנצל את המקסימום שניתן עבורנו - כי אי אפשר לדעת מתי נמות ומתי ימותו היקרים לנו.

ב' יקרה, תודה על דברייך. אבהיר רק כי לתפיסתי החובה למצות את החיים אינה שומטת את הלגיטימציה לחוש את כל שלל הרגשות, בהם המר והמתוק. הגם שקיימת סתירה סמנטית בין חובה לבין חופש בחירה, יש מקומות בהם שני המושגים הללו דרים בכפיפה אחת. אולי המילה *מחוייבות* הייתה הולמת רעיון זה יותר. ערב טוב ליאת

חורף 73 אנחנו הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש חלמתם אותנו לראשונה עם שחר, בתום הקרבות הייתם גברים עייפים שהודו למזלם הטוב הייתן נשים צעירות מודאגות ורציתן כל כך לאהוב וכשהריתם אותנו באהבה בחורף שבעים ושלוש רציתם למלא בגופכם את מה שחיסרה המלחמה. כשנולדנו היתה הארץ פצועה ועצובה הבטתם בנו, חיבקתם אותנו, ניסיתם למצוא נחמה כשנולדנו ברכו הזקנים בעיניים דומעות אמרו הילדים האלה הלואי לא ילכו אל הצבא ופניכם בתצלום הישן מוכיחות דיברתם מכל הלב כשהבטחתם לעשות בשבילנו הכל להפוך אויב לאוהב. הבטחתם יונה עלה של זית הבטחתם שלום בבית הבטחתם אביב ופריחות הבטחתם לקיים הבטחות הבטחתם יונה אנחנו הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש גדלנו, אנחנו עכשיו בצבא עם הנשק, קסדה על הראש גם אנחנו יודעים לעשות אהבה, צוחקים ויודעים לבכות גם אנחנו גברים, גם אנחנו נשים, גם אנחנו חולמים תינוקות ולכן לא נלחץ, ולכן לא נדרוש, ולכן לא נאיים כשהיינו קטנים אמרתם: הבטחות צריך לקיים אם דרוש לכם כח ניתן, לא נחסוך, רק רצינו ללחוש אנחנו הילדים של החורף ההוא שנת שבעים ושלוש הבטחתם יונה עלה של זית הבטחתם שלום בבית הבטחתם אביב ופריחות הבטחתם לקיים הבטחות הבטחתם יונה