כאב

כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כל כך. השבוע הזה היה רע בכל דרך שמסתכלים עליו. נופלת נופלת נופלת. אין לי כוח יותר להתמודד עם הכל. אני חזקה, אבל זה כבר הרבה יותר מיידי בשבילי.

אוי רשת, זה נראה כל-כך כואב... את חושבת שתוכלי לספר יותר על גורמי הכאב הזה? אני מחזיקה לך אצבעות, אורנה

זה באמת כל כך כואב :-(. בתחילת השבוע בטח שמעת בחדשות על המשפחה מירושלים שבה האבא רצח את האמא והתאבד- והילדים שלהם מצאו אותם בבוקר מתים. הכרתי את האמא ואני מכירה את הבת הקטנה שלהם. לא הכרות מעמיקה, אבל מכירה אותם. ביום ראשון בבוקר, כשהילדים התעוררו וגילו את האסון, הייתי ממש שם. בבית ממול. ראיתי את כל המהומה, המשטרה, העיתונאים, הגופות והילדים... הלב נמחץ לי. זה בלתי ניתן לעיכול. לא מצליחה לקלוט שהוא עשה להם את זה. גם אמא שלי מכירה אותם. מכירה טוב- והיא ממש התפרקה מזה. משם הלכתי לפסיכולוגית שלי, לפגישה השבועית, גם היא שנמצאת ממש קרוב לשם. התיישבתי בכסא ולא הצלחתי להוציא משפט שלם מהפה. לא הצלחתי לספר לה על מה שקרה ועל מה שראיתי. אני חושבת שהייתי די בשוק, אבל לא ידעתי להגיד את זה או להבין את זה באותו רגע. היא ניסתה לשאול מה קרה ולא הצלחתי להגיד. היא חשבה שזה בגלל הפגישה הקודמת שהיתה לנו שהיתה אינטימית וחושפנית משהו, אבל לא דיברתי ולא אמרתי כלום. רק כאב לי נורא. כל כך כל כך כאב לי. אחר כך נסעתי משם לת"א. הכאב הזה חדר למקומות הכי כואבים אצלי. הוא עורר שדים כאב. כאילו המקרה הזה צעק לכל השדים לצאת החוצה. גם ככה אני מחזיקה את עצמי בקושי בשבועות האלה, כשבטיפול נפתחים דברים מכאיבים. זה גמר אותי סופית. זה כמו להדביק מישהו שמערכת החיסון שלו חלשה. הוא קורס מייד. למחרת הפסיכולוגית שלי שאלה אותי במייל מה שלומי וסיפרתי לה מה קרה. במשך השבוע היא עטפה אותי בדאגה (זה אף פעם לא קורה בדרך כלל...). היא צלצלה אלי וגם התכתבנו הרבה. עד שאתמול הרגשתי שאני מתישה אותה. הייתי כל כך מוצפת שטחנתי לה את השכל במיילים שלי כל השבוע. אני שונאת את זה. שונאת כל כך להעיק על אנשים. היא אמרה שאני לא מכבידה עליה, אבל אני מרגישה שכן. אז הפסקתי לכתוב לה. בנוסף לכל, סבתא שלי נפלה ולקחו אותה לבית חולים. עכשיו היא חזרה לבית שלה, אבל היא לא יכולה ממש לזוז. אמא כל הזמן שם, קשה לה. אני דואגת לה. לאמא. המתח שזה מייצר גורם להמון ריבים בין ההורים שלי. לאמא יש משפחה מופרעת וכשמשהו יוצא קצת מאיזון הכל מתפוצץ. אין לי כוח. אין לי כוחות להתמודד עם הכל. כאב מבפנים. כאב מבחוץ. מתח. לחץ. מה אפשר לעשות עם מישהי שהתפרקה לחלקיקים?