ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה

ערב טוב, בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, בחרתי להביא קטע קטן ויפהפה - דווקא על כוחה של האהבה - מספרו של ויקטור פרנקל "האדם מחפש משמעות". "לנגד רוחי עדיין עמדה דמות דיוקנה של אשתי. מחשבה אחת חלפה במוחי: לא ידעתי אפילו אם היא עדיין בין החיים. רק אחת ידעתי - ודבר זה למדתי היטב: האהבה מפליגה הרחק מעבר להתגלמות הגופנית של הנפש האהובה. היא מוצאת את משמעותה העמוקה ביותר בהווייתה הרוחנית, ביישות הפנימית. השאלה אם אותו אדם מצוי או אינו מצוי עכשיו, אם הוא חי או איננו חי, ניטלת ממנה משמעותה באופן מן האפנים. לא ידעתי, אם אשתי עודנה חיה ולא היה בידי לברר זאת (כל ימי מאסרי לא קיבלתי מכתבים ולא יכולתי לשלוח מכתבים). אך באותו רגע חדל הדבר להיות בר משמעות. לא היה לי צורך לדעת. לא היה דבר אשר יגרע מעוצמת אהבתי, יסיטני ממחשבותי ומדמות דיוקנה של אהובתי. סבורני כי לו ידעתי אז שאשתי מתה, עדיין הייתי, למרות ידיעה זו, מתמכר להסתכלות בדמותה, וכי שיחתי הערטילאית עמה הייתה לא פחות חיה ומספקת: "שימני כחותם על לבך...כי עזה כמוות אהבה". אישית, אני מוצאת נחמה רבה ברעיון זה על כוחה המנחם של האהבה. ליאת

ליאת, קטע יפהפה, מספר יפהפה ומרגש וחכם. הגעתי אל הספר הזה באחת התקופות בהן מצאתי את עצמי בעמוקה שבתהומות. חיפשתי נחמה. חיפשתי משמעות. אז, בימים ההם, לא הצלחתי למצוא אף אחת מהשתיים.כנראה שזה, בין היתר, מה שמבדיל אדם מאדם. אני לא הצלחתי להסתפק בנחמת עניים. אני יודעת שכל העניין כאן הוא בהגדרת קו העוני. לי זה לא הספיק אז. גם היום, בערב הזיכרון הזה, אני מתקשה למצוא נחמה בקטע. להיפך, ליבי נחמץ. תודה לך על הקטע הזה. גרמת לי לחשוב. ולזכור. יעלה