לליאת

ליאת, חשבתי עליך אתמול. וזאת הסיטואציה שעלתה בראשי. אמא שהולכת עם הילדים שלה לגן משחקים. מתיישבת על הספסל וקוראת עיתון. מידי פעם מרימה מבט ומשגיחה. שומרת שאף אחד מילדיה לא מטפס יותר מידי גבוה. לא מתנדנד יותר מידי חזק. לא מתקרב למקום מסוכן. וכשהיא רואה שמשהו כזה קורה היא מגיבה. ואם אחד הילדים נופל ומקבל מכה היא באה ומחבקת. ככה אני מרגישה אותך בפורום. נותנת לנו "לשחק" אבל מקפידה לשמור עלינו. זה נותן תחושה של ביטחון. ואני שואלת את עצמי. מאיפה הכוחות? מאיפה היכולת הזאת להכיל אותנו כל הזמן? הזעקות שלנו מקבלות מענה. ואם דבריי יתנו לך עוד קצת כוח אז הרווחנו. נורית