דברים

חלום שכמעט חלמתי: אני חוזרת הביתה, ממהרת להיכנשהו. להפתעתי את שם, עומדת בחדר ומתבוננת בספרים. אני נבוכה ושמחה ומתרגשת. 'מה את עושה כאן?' אני חושבת לעצמי. את עונה בחיוך שאת עושה גם ביקורי בית. אנחנו מעלעלות יחד בספר או שניים, אולי מדברות על הא ודא, אולי יותר מזה, ואז את מביטה בי ואומרת – או שנדמה לי שאת אומרת, שזה בסדר, ואת יודעת הכל, ואני לא צריכה לפחד. אני שמחה ומבוהלת גם יחד. אני לא בטוחה שאני רוצה שתדעי, לא בטוח שככה אני רוצה להיחשף בפנייך. למרות זאת, יש אווירה נעימה ומוגנת ואני מרגישה בטוחה איתך. בטוחה ואפילו מאושרת. אולי אנחנו מתיישבות אחר כך בסלון. אולי אנחנו מדברות, אולי שותקות. אחר כך את הולכת, ואני לא רוצה שתלכי. אולי את מחבקת אותי לשלום, אולי רק אומרת שלום. אני מרגישה מלאה ובכל זאת, מעדיפה שתשארי, אבל מבינה שאת צריכה ללכת. את יורדת למטה וכנראה מתיישבת על הספסל שברחוב, זה שהמרפסת משקיפה עליו. את מתבוננת בנוף העירוני, אולי משוחחת בטלפון. את שומרת עלי ואני שומרת עלייך, מביטה בך מלמעלה. החיים שהייתי רוצה שיהיו לי: אני באה אלייך. אני מספרת לך על החלום שכמעט והיה לי. את מחייכת ואומרת לי שזה לא חייב להיות רק בחלום. אני מרגישה נוח ובטוח. אני מספרת לך. מספרת לך בלי לפחד, בלי לחשוש ובלי להרתע. מספרת לך איך אני רוצה למות, בלי לחשוש שתבהלי ושתעשי עם זה משהו. מספרת לך איך אני רוצה לחיות, מה אני מרגישה, באמת, והכל, עד הסוף, מספרת לך מה אני רוצה, בלי להרגיש שאולי את תרתעי, או תהיי שיפוטית או ביקורתית. מספרת ומרגישה שאת איתי, תומכת, מעודדת. אני מרגישה שמותר לי לרצות הכל – לחיות, למות – מה שאבחר. מותר לי מבחינתך לבחור בכל, ואת תהיי שם תמיד, לא תבגדי באמון. את מביאה לי כוס מים אם אני צמאה, אפילו בלי שאבקש. אני לא חוששת לבקש, לא חוששת שזה יהפוך לסוגיה. אני לא צריכה ללכת. אין אף אחד אחרי ואת מאפשרת לי להשאר עוד – כמה שרק אצטרך. ואני נשארת – בלי להרגיש אשמה, או פולשת או מיותרת או מנדנדת. מרגיש לי שאנחנו יחד. וטוב לי. החים שיש לי: אני רוצה למות. אני מתכננת היכן ואיך ומתי, ולא מצליח לי. אני מנסה לספר אבל מפחדת. מפחדת שמישהו יבהל וישלח אלי את המשטרה, או את נציגיו של הפסיכיאטר המחוזי. אני מפחדת שמישהו ישמור עלי, ינסה לגרום לי לרצות לחיות. יזכיר לי את האנשים שאני לא רוצה לפגוע בהם, אנשים שיקרים לי. הם באמת יקרים. אני כועסת על עצמי שאני מפחדת מדי למות. אני כועסת על החלקים שיש בי שרוצים לחיות. אני לא מספרת לך. אני חוששת שאת תנסי לחזק את החלקים שרוצים לחיות, ואני אשאר רק ברצון למות, בלי היכולת להגשים אותו. אם אחזק את אלה שרוצים למות, אולי אצליח. אם לא אתן לך להכנס לחלקים שרוצים לחיות, אצליח להיות ממוקדת במטרה. ******************** ולכם: לא, זו לא הודעת התאבדות, זו לא קריאה לעזרה ואין צורך לדאוג (נמאס לי כבר להגיד לאנשים שאין צורך לדאוג. למה הם לא יודעים את זה בעצמם?). המילים האלו יושבות אצלי כבר חודש, מנסות לפרוץ החוצה ולא מצליחות. חשבתי לנצל את המקום כאן כדי להגיד אותן. מקווה שלא אכפת לכם.

לא, לא אכפת לנו שאת כותבת פה. להפך! תמשיכי לכתוב. יש גם הרבה אופטימיות בדברייך. נהנתי לקרוא. נגעת בי. נורית

ב יקרה, מרגש, נוגע ללב ומצמרר. מצמררת בעיקר הפסקנות שלך בסוף, שמודיעה שלא תתני לה להכנס לחלקים שרוצים לחיות. אני מניחה שמאחר ואת כן מטפלת בעצמך, אז יש גם צדדים אחרים, שאולי כן רוצים שהיא תכנס, תגיע ותיגע, בדיוק במקומות האלה, שמפחדים לחיות. הלוואי ותתני לה. הלוואי והיא תצליח. יעלה

ב שוב שלום, חזרתי וקראתי שוב את דברייך. כתבת "אם לא אתן לך להכנס לחלקים שרוצים לחיות.." משום מה קודם קראתי בטעות במקום המילה "אם" את המילה "אני", מה שהפך את דברייך להרבה יותר פסקניים ממה שהם.אולי האם-ים שלך בכל זאת משאירים מקום ליותר אופטימיות? יעלה

ב' יקרה, תודה על השיתוף. זה לא עניין של מה בכך להתחבר לקרביים של עצמך, ולהוציא אל האור את ה'כמעט חולמות' שלנו. הלוואי שתצליחי למצוא לעצמך את הנפש הקרובה הזאת, אליה את כל כך משתוקקת. במרבית המקרים, כולנו מסתפקים בפחות מהחלום, אבל לזהות את הרצון - זה כל כך הרבה. אני מקווה שתמשיכי לשמור על כל החלקים שבתוכך, לקבל אותם ולכבד את קיומם במקביל בתוכך, גם אם קיום זה מסוכסך ותובעני. שמרי על עצמך ליאת