פעימה

די הרבה זמן לא כתבתי כאן ועכשיו אני מרגישה צורך לכתוב. אחרי שבוע רגוע שהרגשתי בו טוב, מן שלווה כזו נדירה, אני מרגישה שהבלאגן מתחיל לחזור אלי. עדיין בצורת מחשבות ורגשות, פשוט הגוף שלי מתחיל להרגיש. הוא לחוץ כזה. מן חוסר שקט. ואולי גם קצת עצוב לי, עכשיו כשאני מקשיבה לעצמי. אחרי ארבע שנים בטיפול, בפגישה האחרונה פתחנו משהו גדול. משהו שעד עכשיו לא ממש דובר, או שלא דובר עד הסוף. אני חושבת שבאיזשהו מקום שתי יודעות שזה שם, כבר כמה זמן, אבל עד עכשיו לא מצאתי בתוכי את היכולת להיות עם זה. לפני כמה שבועות ביקשתי ממנה שלא תוותר לי. הדבר הזה תוקע אותי בחיים. היא לא מוותרת ועכשיו היא חוזרת לזה עוד ועוד. לא יכלתי לדבר על זה, אז כתבתי לה במייל והיא הביאה את זה לחדר, לטיפול. היא קשובה לי ועושה את זה בקצב שלי. לא מפעילה יותר מיידי לחץ, אבל גם לא מוותרת. בשיחה האחרונה אמרתי לה דברים שאף פעם לא אמרתי לאיש. עד לא מזמן אפילו לא אמרתי אותם לעצמי. סיפרתי לה על דברים שקרו וקורים בבית. זו לא פגיעה מינית, אבל זה דברים שקשורים למיניות. לא מכוונות רעות, אלא אוסף של גבולות מטושטשים. אני חושבת שזה מה שגרם לי למחוק ולהעלים לגמרי את המיניות שלי ואת המגע מהחיים שלי בכלל. יצרתי לעצמי פעמון זכוכית שאף אחד לא יכול לחדור אליו. אני גרה בו לבד. אני לא אדם בודד, להפך, יש סביבי ולצידי המון אנשים, אבל עדיין... זה נושא שאי אפשר היה להמשיך להתחמק ממנו. אחרי ארבע שנים בטיפול (ואף מילה כמעט שנאמרה על זה) עכשיו זה עולה. בפגישה האחרונה בכיתי. אף פעם לפני כן לא בכיתי בפגישה (חוץ מהפעם שהיא הודיעה לי שהיא חולה וצריכה לעבור ניתוח מסובך ולא ידענו אם היא תחזור אחר כך...). בפגישה האחרונה בכיתי ולא הפסקתי לבכות. זה הבהיל אותי קצת, מצד אחד, אבל מצד השני שמחתי שסוף סוף אני יכולה לבכות איתה- ובכלל להרגיש. זה לא עניין מובן מאליו. באופן מפתיע יצאתי ממנה רגועה מאוד. כאילו כל הכאב והעצב יצאו ממני דרך הבכי וכשיצאתי משם יצאתי מרוקנת. הייתי עייפה נורא, אבל כלום לא כאב לי וכלום לא הטריד אותי. השקט הזה נמשך כל השבוע. בשבוע שעבר הסמנכ"לית במקום שאני עובדת בו (או יותר נכון- עושה בו שרות לאומי חילוני) הקשיבה לשיחה שעשיתי עם נערה ואמרה לי שאני פלא. היא אמרה שאם רק ארצה אוכל לגעת בשמים עם היכולות שלי. חייכתי לעצמי, תמיד חשבתי שאוכל לגעת בשמים רק אם אתאבד. היום אני כבר לא רוצה למות, לפחות ברוב הזמן. אני רוצה לחיות ולעשות, אבל יודעת שיש כמה עניינים שצריך לפתור לפני הכל. אחרת לא תהיה לי משפחה. במצב שלי היום אני לא יכולה להיות עם מישהו. בקושי עם עצמי. בעבודה אני טובה. הרבה אנשים אומרים לי את זה ועכשיו אני קצת מתחילה לשמוע, אבל עבודה זה לא מספיק לחיים. יש לי כל מיני דברים להגיד לפסיכולוגית שלי, אבל אני לא מעיזה. הנושא הזה כל כך מביך ומבייש. המילים לא יוצאות לי מהפה, אפילו בכתב אני לא מצליחה. לא יודעת איך לעשות את זה. הבושה משתקת אותי. כמה מאמץ הלב צריך להתאמץ בכל פעימה... סליחה על המגילה... רשת

רשת יקרה, קראתי והתרגשתי מאוד! כל הכבוד! חזקי ואימצי! נורית

היי נורית, לא יודעת ממה התרגשת ועל מה כל הכבוד... אבל תודה על התגובה. עושה לי טוב לדעת שמישהו קורא ואכפת לו... סופשבוע נעים, רשת

רשת יקרה, אני לא יכולה אפילו להתחיל להסביר עד כמה הדברים שלך מדברים אלי. ממש כאילו אני כתבתי אותם. בכל הרבדים. גם מה שעברת בבית, ממעט הרמזים שהבאת (כולל הדיוק הנפלא של הניסוח על הגבולות המטושטשים), גם מה שזה עושה לך בחיים וגם בקושי להביא את זה לטיפול. כל כך שמחה שהצלחת. זה יעשה לך טוב. בקרוב אצלי. אגב, חסרת כאן. ההתכתבויות הכל-כך נוגעות ללב, בינך לבין אורנה בזמן החופשה של המטפלת שלך, הפכו לחלק ממסורת יום שישי. נורא נהניתי ממערכת היחסים הקטנה שיצרתן. שבת שלום, יעלה

היי יעלה, תודה על התגובה. נעים לשמוע שחסרתי כאן ושאהבת את ההתכתבויות שלי ושל אורנה. ההתכתבות איתה באמת עשתה לי טוב והחזיקה אותי בימים הקשים. עכשיו, כשהמטפלת שלי כאן אני משתדלת להביא את הדברים לטיפול ולא להתפזר. זה יותר טוב לי והאמת היא שגם אין לי צורך בזה. לא פשוט בכלל להביא את הנושא שכתבתי עליו בהודעה למעלה לטיפול, אבל זה כל כך כל כך חשוב... ואני מאחלת לך שתצליחי לעשות את זה גם. אחרי ארבע שנים בטיפול- רק עכשיו העזתי לעשות בזה את צעדי הראשונים.. אל ייאוש. זה אפשרי... מאחלת לך הרבה טוב רשת

רשת יקרה, כמו תמיד, שמחתי לראות הודעה מ"רשת", ונגעו לליבי התגובות שקבלת (כולל ההתייחסות להתכתבות ביננו...). זה באמת משונה איך לפעמים מצליחים "לגעת" זה בזה ממרחק (אולי דרך ה"חורים" ברשת?), אבל ללא ספק עכשיו כדאי לא להתפזר. את מתארת תהליך מאוד משמעותי בתוך הקשר הטיפולי, ואני יכולה להבין איך הוא גובה את כוחות הנפש והגוף. התיאור של האופן בו המטפלת מלווה אותך בעדינות ובנחישות בנפתולי הדרך מרגש ממש, ובכלל יש לך דרך עדינה ורגישה לספר לנו משהו מורכב ורב-ניואנסים על החיים. אני חושבת שלכן כתבו לך "כל הכבוד", ואולי לכן הסמנכ"לית אמרה שתוכלי לגעת בשמים... שלך, אורנה

רשת, גם לי כל הסיפור שלך נשמע כ"כ מוכר... נושא הבית והמשפחה שלי הוא נושא מורכב וקשה עבורי ולכן גם אני לא מסוגלת להיות עם מישהו. בא לי לבכות רק מעצם המחשבה על זה... אני התחלתי טיפול רק בשבועיים האחרונים ומראש שמתי לי למטרה את הנושא הזה ולכן כבר השבוע דיברתי על כך עם המטפלת שלי. חשבתי שאבכה ואפילו התנצלתי בפניה על כך בתחילת הפגישה, אבל מרוב ההתעסקות וההכנות שעשיתי לעצמי לא בכיתי... אמרתי דברים שהתביישתי שאני חושבת עליהם בכלל. לא הרגשתי שום הקלה אח"כ, ועכשיו אני מרגישה אשמה על זה שהוצאתי אותם מהפה... תמיד נתנו לי את ההרגשה שאני "לא שווה" או "לא מספיק טובה" ולכן אני מחליפה עבודות כל הזמן בגלל שאני חושבת תמיד שאני לא מספיק טובה ושכולם טובים ממני, מאותה סיבה (ועוד כמה אחרות) זרקתי לימודים של שנתיים באוניברסיטה לפח והתחלתי ללמוד משהו חדש (אבל אני לא מתחרטת על כך). לכן לדעתי זה נפלא שאת מקבלת פידבקים כאלה ממקום העבודה ואת גם מצליחה להודות בזה שאת טובה. כשאנשים נותנים לי מחמאות כאלה אני לא מסוגלת להאמין להם... סתם היה לי צורך לשתף... סוף שבוע נפלא לכולם, רעות.

היי אורנה, גם אני, כמו תמיד, שמחה לקרוא אותך... המילים שלך כל כך מדוייקות ונוגעות עושות לי טוב. תודה ושיהיה סופשבוע נעים רשת