לליאת

ליאת יקירתי, אין לך מושג איך אני שמחה שאת פה עכשיו,לפעמים את עוזרת לי יותר משעה שלמה של שיחה עם הפסיכולוגית שלי(לפעמים היא נותנת יותר משעה אפילו ומשום מה אני לא מתקדמת)ולא אמרתי לרגע שהיא לא מטפלת טובה,דווקא ההיפך,היא מאוד מנוסה,חכמה אינטליגנטית. אני תוהה לפעמים אם אני לא מטופלת דפוקה ובחורה דפוקה בכלל,האם משהו באמת יכול לעזור לי,ואם מגיע לי עזרה.אני כל הזמן פוחדת שהמטפלת שלי תתיאש מלטפל בי כי אני באמת לא מתקדמת, יש לי בעיית אמון קשה מאוד,פחד שאם אני אספר באמת מה מציק לי ומשגע לי את החיים,אנשים יבהלו ממני,סיפרתי השבוע לחברתי משהו שלא תיארתי לעצמי שאני אעיז לספר למישהו,אבל זה הרגשתי שאני נחנקת אם אני לא מספרת למישהו(וזה שנים שאני מדחיקה משהו),הבעיה שלמטפלת אני לא מספרת כי: 1.אני פוחדת שהיא תיגעל ממני(זה קשור לאונס)ותעיף אותי מהטיפול 2.אני פוחדת שהיא תשנא אותי אני לא מעיזה להעלות את הדבר הזה שאני שנים מדחיקה,בטיפול.תמיד אני מדברת על דברים אחרים,לא נוגעת במה שכואב לי באמת,כי אין לי אומץ להעיר דובים שישנים(קראתי את המשפט הזה פה בפורום ואימצתי אותו,אהבתי את הדימוי לדובים כי אצלי זה באמת דובים גדולים ומפחידים כמו שדים) אז בשביל מה אני בטיפול אם אני לא מצליחה לספר שום דבר? אמרתי למטפלת שלי בפגישה השנייה שלנו שיש לי משהו חשוב שאני לא יכולה לספר עכשיו ושאני רוצה מתישהו לספר לה,והיא לא לחצה עליי לספר באותו רגע,ולא ניסתה לדובב אותי לספר לה. גם לפסיכיאטר לא העזתי לספר,למרות שהיה מאוד אמפתי,פשוט פחדתי לזעזע אותו.כמו שאני פוחדת לזעזע את הפסיכולוגית ואז כמעט בטוח שהיא תיבהל\תיגעל. חברה שלי לא נגעלה כשסיפרתי לה אבל חברה זאת חברה ופסיכולוגית זאת פסיכולוגית ופסיכיאטר זה פסיכיאטר. איך אפשר לספר לה? האם זה נכון להכריח את עצמי לספר בעודי לא מוכנה? סליחה על הקיטורים שלי אבל אין לך מושג כמה עוזר לי הפורום הזה,ואת במיוחד רק עצם היותך פה. אני הבחורה הכי קרצייה בעולם,אני יודעת. חן

חן יקרה, את לא קרצייה בכלל, והשאלות שלך מוכרות ומשותפות לנפגעות רבות. אני חושבת שמטופלים נוטים להערכת-חסר בכל הנוגע ליכולתו של המטפל להתמודד עם תכנים קשים מבלי לאבד את אהדתו אל המטופל. מטפלים לא נגעלים כל כך מהר ממטופלים, ובוודאי לא מקרבנות של תקיפה והתעללות. מבלי לדעת לאשורו על איזה סוד את מדברת, ברצוני להזכיר לך משהו. בהיעדר דרך אחרת להתחמק מהמציאות הטראומטית, נוטות קרבנות אונס לבנות מערכת משמעות כלשהי שתצדיק אותה. הן נוטות להיאחז ברעיון לפיו האשמה או הרוע טמונים בהן עצמן, ולפיכך הן הסיבה לאירוע הטראומטי. הסבר זה, אבסורדי ככל שיהיה, שומר על תחושת משמעות ושליטה (אם הייתי טובה יותר או זהירה יותר זה לא היה קורה). נסי לסמוך על המטפלת שלך, ותני לשתיכן את הזמן. אני מקווה שבעתיד הקרוב תצליחי להשתחרר מתחושת האשמה והבושה, ולהפנות את הכעס שלך לכתובת הראוייה. שולחת לך הרבה כוח ליאת

היי ליאת, אף פעם לא חשבתי על הבושה שחשות בנות שעברו אונס כמעיין מנגנון הגנה שמעניק תחושה של שליטה, זה מדהים בעיני- יש לך איזו שהוא חומר לקריאה בנושא הבושה אליו תוכלי להפנות אותי?? תושה מראש