לליאת

ליאת יקרה, אני אשמח אם תקראי את ההודעה האחרונה שלי בעץ 'הידהוד'. מאז שכתבתי אותה רצות לי כל מיני מחשבות בראש שאולי אני באמת לא במקום הנכון בשבילי. לאחרונה נכתבו כאן בפורום הרבה הודעות על יחס רע\מזלזל\לא ראוי מצד מטפלים ואני מרגישה שהרבה סימני שאלה מתחילים להתחדד לי קצת ולא לכיוון חיובי. אודה לתגובתך. חג שמח! נורית

שלום לך, קודם כל תודה רבה רבה על תגובתך. הייתי זקוקה לאיזשהיא תגובה... מה עושים? אני אישית אמרתי כבר הכל. בלי צנזורה. וכן, גם היא הרבה יותר חזקה ממני ב"מכות". היא כל הזמן אומרת שזה חלק מטיפול. אבל אני ממש סובלת. אני מתחילה לתהות איזה תהליך טיפולי מצדיק סבל שכזה שנמשך כל כך הרבה זמן. לא שבוע או שבועיים... אני מבינה שאת עדיין בטיפול אצלה ושומרת הכל בבטן. אז... את לא תוהה אם יש כאן איזשהוא פיספוס של המטרה הראשונית של הטיפול. והיא כמובן לא לשמור בבטן, לדבר. ולמה להמשיך אם את יודעת שאת הולכת לשלם על כך ביוקר, לקרוס? זה מוכר לך מקשרים מחוץ לקשר הטיפולי? אני עשיתי סקר נרחב בין הקרובים אלי והם לא מבינים על מה אני מדברת... מאחלת לשתינו לקבל את ההחלטה הנכונה ביותר לגדילה וצמיחה. אשמח "לשמוע" (לקרוא אותך) ממך. חג שמח! נורית

נורית יקרה, ברור שאני תוהה לגבי הפספוס בטיפול, בכך שאני שומרת בבטן. אבל טובתי כבר איננה חשובה אלא רק טובתה. כל רצוני הוא שהיא תצא מהשיחות מרוצה. רק שלא תפגע בי עוד... אני לומדת מה"טיפול" להקהות את חושי ל"מכות". זה מוכר לי מקשרים אחרים מחוץ לקשר הטיפולי, ואני מבינה שזה לא בריא, אבל מסתבר שאי אפשר אחרת...

היי נורית. רציתי להגיב בעץ המקורי, כשכתבת את הדברים וויתרתי. אבל עכשיו, כשהעלית את הנושא שוב החלטתי להגיב בכל זאת. כל פעם כשאת מספרת כאן על המריבות שלכן, אני מנסה להבין מה קורה שם ביניכן ולא ממש מצליחה. וזה לא שאני לא רבה איתו. הנה, מאז הפגישה האחרונה שלנו אני רבה איתו כל הזמן. אני כועסת על משהו שאמר לי, על הצורה בה הגיב למשהו שאמרתי, והראש שלי "טוחן" את הדברים עד דק שוב ושוב. (דבר לא קל לכשעצמו, עליו כתבתי בעץ "הדהוד" עוד לפני הפגישה הזאת...) אבל אני יודעת שברגע שאגיד את הדברים בפגישה הבאה שלנו, הוא ינסה להבין מה קורה * לי * שם. הוא לא יריב איתי כמו שהייתי רבה עם אמא, בעל, אח, אחות, חברה וכ"ו. הוא לא יצעק עלי בחזרה והוא בטוח לא יעשה לי פוצי מוצי כדי שאפסיק לכעוס. הוא יקשיב ויתן המון מקום לכעס שלי, יכיל אותו, ו"יחזיר" לי את הדברים (לפעמים במשפט אחד) מעובדים, מקושרים לדברים אחרים שהוא מכיר בי, כך שאבין מה קורה לי. יכול להיות שהדבר יימשך כמה פגישות, אבל אני יודעת שבסוף זה יקרה. מה שאני מנסה להגיד הוא, שבעיני ייחודו של הקשר הטיפולי הוא בכך שאינו דומה לשום קשר אחר בעולם שמחוץ לחדר הטיפולים. נכון שאנחנו עושים שם דברים דומים למה שאנחנו עושים בחיים המציאותיים, נכון שאנחנו עושים העברות, השלכות... מה לא. אבל התגובה השונה שלו עושה את ההבדל ומאפשרת את השינוי. (אם הוא יאפשר לי לנהל נגדו "מלחמה" כמו שאני מנהלת עם בעלי, ויגיב כמו בעלי - מה אני אבין? מה ישתנה?). אני מקווה שאני מצליחה להבהיר את הדברים. אני חלילה לא מתיימרת לבקר את המטפלת שלך, אבל אני חושבת שכדאי לך מאוד לברר איתה מה קורה ביניכן. חג שמח, הדר

הדר, הלוואי והייתי מצליחה לברר מה קורה לי שם איתה. אני מרגישה שאין לי פרטנר לברר מה קורה שם, שאין עם מי לעבד. את מתארת שאת מעבדת את הריבים שלך איתו יחד איתו. שמתי לב שיש הרבה במה לדברים חיצוניים. כמו אמא, בן זוג, חברות וכו' אבל אין במה לקשר שלי ושלה. וכשאני מביעה כעס הכל חוזר אלי... אני חושבת שאני בעיקר לומדת אצלה מהו תסכול... תודה שהגבת! י', כתבת "אבל טובתי כבר איננה חשובה אלא רק טובתה. כל רצוני הוא שהיא תצא מהשיחות מרוצה. רק שלא תפגע בי עוד..." יכולתי לכתוב *בדיוק* אותו הדבר. לא יכולת לנסח את זה טוב יותר. חייבים לעשות משהו. תודה לכן. נורית

הדר שלום, 'הוצאת לי את המילים מהפה' במה שכתבת,ותיארת זאת בצורה נהדרת-בדיוק כפי שפסיכולוג אמור להגיב. "אבל אני יודעת שברגע שאגיד את הדברים בפגישה הבאה שלנו, הוא ינסה להבין מה קורה * לי * שם.הוא לא יצעק עלי בחזרה והוא בטוח לא יעשה לי פוצי מוצי כדי שאפסיק לכעוס. הוא יקשיב ויתן המון מקום לכעס שלי, יכיל אותו, ו"יחזיר" לי את הדברים (לפעמים במשפט אחד) מעובדים, מקושרים לדברים אחרים שהוא מכיר בי, כך שאבין מה קורה לי. ייחודו של הקשר הטיפולי הוא בכך שאינו דומה לשום קשר אחר בעולם שמחוץ לחדר הטיפולים". דברייך אלה במיוחד הרשימו אותי.

סליחה על השאלה , אבל מה משאיר אותך אצלה? זה ברור שלאנשים שונים מתאים תגובות שונות יש אנשים שטוב להם שגוערים בהם , מעבירים הומר לידם , ויש שצריכים הבנה ואמפתיה.. אם המטפלת שלך לא מתאימה לך אז מה מהקשר אותך ומחזיק אותך שם.. בכל אופן כנראה יש משהו שמחזיק אותך שם

אולי היא רגילה ליחס כזה ולכן היא נשארת? כפי שאמרת: " יש אנשים שטוב להם שגוערים בהם, מעבירים הומר לידם , ויש שצריכים הבנה ואמפתיה".

הדר, אם אני אדפיס את ההתכתבות הזאת ואתן לה אני לא רוצה לדעת איך היא תגיב... בכל אופן אני חושבת שזה אבוד. אני חושבת שאני אעזוב. רחל, מה שהחזיק אותי אצלה זה המשפט "זה קורה בגלל שאנחנו בטיפול" לא רציתי לוותר לעצמי על בירור מעמיק איתה בנוגע לסיבות שזה קורה. אני רוצה לציין שבחודשים הראשונים לפני שהתחלתי להעלות את הנושא של הקשר שלנו היא הייתה מדהימה. כפי שכתבתי היא מאוד טובה בכל הנושאים ה'חיצוניים': אמא, בן זוג, חברות וכו'. כנראה שאותי זה לא מספק. ושוב ממש תודה לכן. וחג שמח! נורית

ערב טוב לנורית ולכל המשתתפים, קראתי בעיון את הדיון הארוך והמרתק הזה, ובגלל שהוא סחף אותי לכמה חדרי טיפול שונים (ובהם זה הפרטי שלי), נאלצתי לקרוא אח"כ שוב רק את תגובותיה של נורית, כדי לנסות לגבש אמירה בתגובה לפנייתה. גם אני, כמו הדר, מתקשה להמשיג את הסיטואציה הטיפולית כ'מריבה', 'מכות', או 'מאבק כוחות'. קשה לי לדמיין מטפל שרב עם מטופליו. מאחר ואת (נורית) מתארת קשר שהיה חם ומיטיב בבסיסו, אני מרשה לעצמי להניח בזהירות שה'מריבה' היא המשגה שלך, שנולדה כאשר התחלתן לעסוק בקשר שלכן. את שבה ומזכירה עד כמה ח?ס?ר?ה לך בחייך דמות מגדלת, וכמה רצית שהיא תיכנס לתפקיד החשוב הזה. את מיטלטלת בין המשאלה להיות מוחזקת, אהובה, 'מגודלת', לבין המשאלה (כפי שהדהדה לך י') לדאוג כל הזמן לטובתה על פני טובתך שלך, כדי שתהיה מרוצה ולא תפגע בך. זוהי למעשה הטלטלה שבין הילדה הקטנה והנזקקת שבתוכך לבין הילדה ההורית, המוותרת (או מסיגה לאחור) את צרכיה שלה מפאת אלה של אמה. נדמה לי שהמריבה האמיתית אינה בינך לבין המטפלת, אלא בין שתי הילדות שבתוכך. איכשהו, מן היציע, אני מעדיפה לעודד את הילדה שתובעת את שלה, שרוצה טיפול מצמיח בכל מחיר, ושמתעקשת - כמעט באופן הירואי - לסמן למטפלת (הא?ם) איך צריך לעשות את זה *הפעם* באופן שנכון לך. אל תוותרי! ליאת

היי ליאת איך מנקדים?.......[ הדר

ליאת יקרה, הדברים שכתבת נגעו בי. הלוואי והייתי יכולה להעביר לך את כל הקשר הטיפולי בהודעה אחת... הילדה הקטנה הזאת זועקת בכל צורה שהיא מכירה, כבר הרבה מאוד זמן. והיא (הפסיכולוגית) כאילו מסרבת לשמוע. אני באמת מרגישה שאין לזה מקום. היא לא מסכימה לדבר על זה. אולי הגישה שלה מיושנת... לא יודעת מה הבעיה. אני נלחמת בכל הכוח כבר הרבה זמן ויש לזה מחיר מאוד כבד מבחינתי. אחרי הדיון של אתמול התישבתי לקרוא את הדברים שאני רושמת לאחר הפגישות. היא לא מגיבה למה שקשור אליה ופעמיים יצא לה להגיד שהיא לא מבינה מה קורה. אני עדיין חושבת שאני צריכה לעזוב. בכל אופן אני אשתמש בעצה שנתת ל"השואל" ואלך למספר פגישות אצל פסיכולוגית אחרת. ליאת, אני אספר לך מה הדבר היחיד שהרווחתי. בפעם האחרונה שהיא פגעה בי, לפני הפוצי מוצי. ארזתי תיק ונסעתי לבת דודה שלי. את המשמרות בעבודה החלפתי ולאוניברסיטה לא הגעתי. לא סיפרתי לאף אחד מה קרה. לאחר יומיים חזרתי ובערב "ארזתי" את עצמי יפה. מרחתי חיוך על הפנים. והלכתי לאמא שלי. היא הרגישה משהו וביקשה שאשב לידה. התישבתי והיא חיבקה אותי (הקשר בין חיבוק לאמא שלי הוא מקרי בהחלט...). אני לא הצלחתי להחזיק יותר בבטן והתחלתי לבכות. והיא המשיכה לחבק אותי בלי לומר מילה. אגב בטיפול אף פעם לא בכיתי. ובנוכחות ?אמא שלי? "הצלחתי" לבכות. אני לא מתכוונת לוותר לעצמי על טיפול. אני חושבת שמגיע לי טיפול מזין ויציב. כנראה שאני אזכה לו אצל מישהי אחרת. למי שיבחר להגיב: הכל יתקבל בברכה רק לא ביקורת על הקטע שכתבתי על אמא שלי. נחשפתי קצת היום. אני מקווה שאני לא אצטער על זה... נורית

ליאת יקרה, הדברים שכתבת נגעו בי. הלוואי והייתי יכולה להעביר לך את כל הקשר הטיפולי בהודעה אחת... הילדה הקטנה הזאת זועקת בכל צורה שהיא מכירה, כבר הרבה מאוד זמן. והיא (הפסיכולוגית) כאילו מסרבת לשמוע. אני באמת מרגישה שאין לזה מקום. היא לא מסכימה לדבר על זה. אולי הגישה שלה מיושנת... לא יודעת מה הבעיה. אני נלחמת בכל הכוח כבר הרבה זמן ויש לזה מחיר מאוד כבד מבחינתי. אחרי הדיון של אתמול התישבתי לקרוא את הדברים שאני רושמת לאחר הפגישות. היא לא מגיבה למה שקשור אליה ופעמיים יצא לה להגיד שהיא לא מבינה מה קורה. אני עדיין חושבת שאני צריכה לעזוב. בכל אופן אני אשתמש בעצה שנתת ל"השואל" ואלך למספר פגישות אצל פסיכולוגית אחרת. ליאת, אני אספר לך מה הדבר היחיד שהרווחתי. בפעם האחרונה שהיא פגעה בי, לפני הפוצי מוצי. ארזתי תיק ונסעתי לבת דודה שלי. את המשמרות בעבודה החלפתי ולאוניברסיטה לא הגעתי. לא סיפרתי לאף אחד מה קרה. לאחר יומיים חזרתי ובערב "ארזתי" את עצמי יפה. מרחתי חיוך על הפנים. והלכתי לאמא שלי. היא הרגישה משהו וביקשה שאשב לידה. התישבתי והיא חיבקה אותי (הקשר בין חיבוק לאמא שלי הוא מקרי בהחלט...). אני לא הצלחתי להחזיק יותר בבטן והתחלתי לבכות. והיא המשיכה לחבק אותי בלי לומר מילה. אגב בטיפול אף פעם לא בכיתי. ובנוכחות ?אמא שלי? "הצלחתי" לבכות. אני לא מתכוונת לוותר לעצמי על טיפול. אני חושבת שמגיע לי טיפול מזין ויציב. כנראה שאני אזכה לו אצל מישהי אחרת. למי שיבחר להגיב: הכל יתקבל בברכה רק לא ביקורת על הקטע שכתבתי על אמא שלי. נחשפתי קצת היום. אני מקווה שאני לא אצטער על זה... נורית