לליאת

הי ליאת! רציתי לשאול מה את חושבת על לבכות בטיפול. מה התגובה שלך כמטפלת כאשר מטופל בוכה בפגישה? האם זה משנה אם מדובר באחת הפגישות הראשונות? תודה וחג שמח! רעות

אומנם שאלת את ליאת,אך חשוב לי לשתף אותך תובנה שהגעתי אליה - לגביי,שאני שמתי-לב שעד שלא בטחתי במטפל שלי לא העזתי לבכות בפניו, ובכיתי רק פעמיים, שהן היו כמובן אחרי מס' פגישות-כאשר כבר הרגשתי ביטחון אצל המטפל.ואצלי מה שהיה טוב שבאותן פגישות-שבאמת הייתי בדכדוך רציני ו/או כעסתי עליו ובכיתי,הוא היה רציני ומחד- לא 'נלחץ' מהבכי שלי ומאידך-לא זילזל בי או בבכי ,וזה עזר לי מאוד כי הוא נתן לי מרחב לבכות -בצורה טבעית ביותר,אך לא עודד את הבכי. אך היו פעם או פעמיים שלא ממש בכיתי,ואפילו צחקתי,והוא ראה שלא הייתי מדוכדכת, ואז הוא אמר לי (בפגישה שהיתה עם משפחתי) 'בטח עכשיו תתחילי לבכות כדי שנרחם עליך'{איני בטוחה בניסוח המדוייק של הדברים}-וזה כן היה בזילזול,אבל ברורה לי הסיבה שהוא אמר זאת -כשרצה שאיפטר מבעיית הנקיון ויצר לי 'חשיפות' שרציתי להימנע מהן, אז הוא לא נתן לי לרחם על עצמי, וזה אולי באותו רגע קצת פגע בי (שלא נתן לי'לשחק' את המסכנה) אבל בהמשך עזר.

תודה על התגובה וחג שמח... אני בוטחת במטפלת שלי ומרגישה מאוד פתוחה איתה למרות שהיו לנו רק 3 פגישות, אבל אני ממש מפחדת מהתגובה שלה. היום הייתי בפגישה והייתי על סף דמעות כמה פעמים במשך הפגישה. יש דברים שאני יודעת שאם אפתח אותם אני בטוח אבכה, ולכן אני מעדיפה בינתיים שלא לפתוח אותם. ברור לי שאם התגובה שלה תהיה מזלזלת לא אגיע לשם יותר, אבל זה לא נראה לי המצב ובכל זאת אני מפחדת. הייתי אצל מטפלת אחרת בעבר והרגשתי זילזול מצדה ולכן החלפתי מטפלת (לא בכיתי אצל הראשונה). אך עם הנוכחית המצב שונה לחלוטין. הבעיה היא שאני יכולה לבכות כמעט מכל דבר, אך אף פעם לא בכיתי בנוכחות מישהו...

רעות, השאלה שלך העלת שאלות אצלי (את כמובן לא צריכה להגיב) איך המטפלת שלך הגיבה שבכית? איך חשת עם התגובה שלך... מדוע שלא תבררי אצלה מה היא חושבת על כך אם זה מענין אותך? בסך הכל לעניות דעתי זה מעיד על היכולת שלך להרגיש טוב על ההתחלה .. (אצלי הדרך להרגיש נוח הייתה ארוכה הרבה יותר (-:)

רחל, אני לא בכיתי. לא הרשתי לעצמי. אבל אני חושבת שאשמע לעצתך ואשאל אותה מה היא חושבת על כך. כי אחרת כנראה לא אוכל לדבר על דברים מהותיים בטיפול שלי. תודה רבה לך ולמשתנה!!! וכמובן שאשמח לשמוע על כך גם את דעתה של ליאת! חג שמח!!!

ערב טוב לרעות, וכמובן גם למשתנה ולרחל, הבכי הוא בן לוויה כמעט טבעי בטיפול, הגם שיש מי שבוכה בדמעות ויש מי שבוכה בדממה. אין זו ההבחנה היחידה: יש את הבכי שבוכה הילד שבנו, ויש בכי בוגר, מתאבל, ויש את הבכי המשחרר, והבכי המחטא. כל מיני. תגובות המטפל לבכי (לפחות ככל שאני יכולה להעיד מניסיוני) גם הן משתנות בהתאם לנסיבות. לפעמים המטפל נשאר מרוחק ומנותק מעט, כדי לאפשר למטופל לבכות ולחוש 'מוחזק' בביטחון. לפעמים המטפל נרגש ודומע יחד עם המטופל, בדר"כ כאשר כבר נוצרת קרבה וסוג של אינטימיות בקשר הטיפולי. ברוב המקרים זה איפשהו באמצע. אשר לתזמון, יש מטופלים שמרגישים שכדי לבכות עליהם לחוש קודם ביטחון ואמון, ויש מי שבוכים בפגישה הראשונה עוד לפני שהוציאו הגה מפיהם. ככה שאין חוקים... בסופו של דבר, כל מה שמקדם את המטופל, מקל עליו, מסייע לו להתמודד עם תכנים מעולמו הפנימי, או לפגוש את הגרעין האמיתי של עצמיותו - מתקבל בברכה בחדר הטיפול. בברכה ליאת

ומה את חושבת על מקרה שבו פעם המטפל אמפטי ונותן מרחב-מעין 'רשת ביטחון' למטופל לבכות,כשהמטופל ממש מדוכדך,ופעם הוא מראש מגחך על הבכי ואומר "יופי בטח תיבכי עכשיו כדי שנרחם עלייך..."וכו'(וכפי שציינתי למעלה זה היה במצב שלא הייתי מדוכדכת,אך 'נאבקתי' נגד משהו בטיפול שלא רציתי לקבל)?