להמשיך או לא?

שלום :) כתבתי פה לפני חצי שנה נראה לי. אני בת 19. בכל מקרה, בתקופה ההיא סיפרתי שאני מרגישה פיזית מאוד רע, שאני לא יכולה לתפקד, שיש לי פחד להיחנק מאוכל (גם מכדורים..) ושאני רוצה למות. התחלתי בתקופה ההיא ללכת בפעם הראשונה בחיי לפסיכולוגית. והתייעצתי פה בפורום אם לקחת כדורים אנטי דיכאוניים. בעקבות העצה שלך, החלטתי ללכת על זה. זה עזר לי מאוד. והפסיכולוגית גם עזרה לי. התחלתי להרגיש פיזית טוב יותר (אעפ"י שבגדול יש לי כמה בעיות רפואיות אז עדיין יש הרגשה לא משהו, אבל היא השתפרה בהרבה), התחלתי לאכול כמו שצריך, עבר לי כמעט לחלוטין הפחד להיחנק מאוכל, אין לי שום בעיה לבלוע כדורים, חזרתי לתפקד פחות או יותר, יש לי הרבה יותר בטחון עם אנשים וזה נראה שדברים השתפרו מאז... בכל החצי שנה האחרונה הייתי במצבים עזים של רצון למות. והתחלתי גם לדפוק את היד בריצפה, לשפוך על עצמי מים רותחים ולעשות חתכים עם סכין. הגעתי לפסיכולוגית ממש ממש במצב נוראי, כשאף אחד לא מבין אותי, והיא נתנה לי את ההרגשה שסוף סוף יש מישהו שיכול להבין את הכאב שלי ולגרום לי להרגיש שאני אמיתית ושרואים אותי. היא עזרה לי גם בתהליך החזרה בשאלה שלי שגם מאוד מאוד עזר לי. נעשיתי קצת תלותית בה והרגשתי רגשות ממש חזקים אליה. בתקופה האחרונה, אני מרגישה אליה שנאה עזה. ואין לי מושג למה. אני פשוט שונאת להסתכל עליה. באחת מהפגישות האחרונה התעלמתי ממנה ולא התקשרתי. היא התקשרה והחלטתי לבוא. אבל אני לא יודעת אם לבוא לפגישה הבאה. אני משום מה לא מצליחה לחשוב עליה בצורה חיובית כ"כ, וגם אני מרגישה שהיא לא יכולה לעזור לי. כנ"ל לגבי הפסיכיאטרית. בזמן האחרון אני לא מקפידה על לקיחת הכדורים. ולא באתי אליה מלא זמן, אפילו אני לא מתקשרת אליה. אז היא אמרה לי שהיא מסירה ממני כל אחריות כי אני לא מקשיבה למה שהיא אומרת. גם הרופא משפחה שלי התייאש ממני אחרי שאני לא עושה מה שהוא מבקש ממני. קצת התייאשתי מהכל, אני לא באמת חושבת שהדברים האלו יוכלו לעזור לי. אז... אני מאוד מתלבטת אם להמשיך ללכת לפסיכולוגית שלי. אני כבר לא רואה בזה טעם, אבל מצד שני אני מרגישה כאילו שאני חייבת ללכת. כי אני לא ממש רוצה לחיות, אני שונאת את עצמי ואני שונאת את זה שאני צריכה לחתוך את עצמי כדי להרגיש טוב יותר. אולי כדאי להחליף מטפלת? אני לא יודעת מה לעשות. יש רעיונות? :/ תודה. :)

שלום נשמה "ריקה" וכאובה, השיפור שתיארת בחלק הראשון של הודעתך כל-כך מרשים ונפלא, עד שאין בי ספק שחשוב וכדאי שתמשיכי את הקשרים הטיפוליים עם הפסיכולוגית והפסיכיאטרית. אני בטוחה שאפשר להבין את רגשות השנאה שאת חשה, ואת הדחפים "לקלקל" את ההתקדמות (ע"י אי לקיחת התרופות באופן סדיר ואי הגעה לפגישות הטיפוליות), בתוך הטיפול עצמו. בבקשה תני לעצמך סיכוי להמשיך את ההתקדמות! אורנה ראובן-מגריל