לא יכולה יותר

כבר כמה חודשים שאני סובלת (ממש) מדיכאונות, אני לא מסוגלת לתפקד בכלל, אני לא הולכת ללימודים יותר, ניסיתי להסתיר את זה אבל ההורים שלי כבר עלו עלי, אני לא נפגשת עם חברים אני כל היום בבית, אני לא עובדת, כל היום מול המחשב, אני לא מסוגלת לתפקד, לא ניקיתי את החדר כבר כמה חודשים לא החלפתי מצעים שלושה חודשים, לא התקלחתי שבוע, אני צריכה לעשות כל מיני דברים ואני מרגישה שהם ממש גדולים עלי, למרות שהם לא. כמו למשל ללכת להתקלח. אני לא מסוגלת לעשות כלום אני כמו נכה! אני לא מסוגלת אפילו לצאת החוצה לקנות סיגריות, אני לא מסוגלת לעשות כלום לבד, אני לא יכולה יותר להתבשל בעצמי. אני אומרת שאני אלך לפסיכולוג ולא הולכת אין לי כוח אפילו להתקשר, מחכים לי בבית כל מיני טפסים שהוא שלח לי כדי שהוא יוכל לתת לי כדורים ולא שלחתי לו אותם חזרה כי אני אפילו לא מסוגלת ללכת לדואר. הכל אצלי בגדר דיבורים, כל כך קשה לי כבר בא לי למות!!!!!!!!!!

אני כ"כ מזדהה איתך! אבל כ"כ

שלום רב, דיכאון הוא אכן דבר קשה. העובדה שהצלחת בכל זאת להגיע עד אלינו לכאן, מעידה אולי על כך שקיים בך בכל זאת חלק שרוצה להיחלץ מהמצב ולהיעזר. ממצב כמו שאת מתארת קשה מאד לצאת ללא עזרה. נראה לי שאין ברירה אלא להגיע בדחיפות לפסיכיאטר שיוכל לסייע לך תרופתית. אם אינך מסוגלת לבד, גייסי את הורייך לעזרה. אין טעם בהפגנות גבורה בימים אלה. את בימים של חירום! נשמח להיות כאן בשבילך עד להקלה, מתוך תקווה שזו תבוא בהקדם. דברי מתייחסים, כמובן, גם ללי, בהנחה שמדובר בחוויה דומה. הלוואי שתצליחו, שתיכן, להרגיש חג למרות הכל. ליאת

בפורום השכן (פסיכיאטריה) המליצו לי ללכת למיון, האם זה עלול לפגוע בי בעתיד עם רשיונות נהיגה או יציאות לחו"ל? מה אני אמורה להגיד להם במיון? אני מפחדת מזה. הבעיה היא שאין לי בעיה להגיע לפורומים ולדבר על זה, אני עושה את זה כבר שלוש שנים. וזו הבעיה, אני מדברת הרבה ולא עושה כלום בנוגע לעצמי. אני לא רואה במה שאמרת התקדמות, אני רואה בזה דווקא תקיעות... תודה...