'חוסר יחס' מצד המטפל- המשך

רציתי לעדכן בקשר לעיניין חוסר היחס מצד המטפל שלי ש... באמת עליתי באמצעות ההפגישה הטיפולית שהיתה לי, שיש לי דפוס קבוע להיפגע מהר מאוד מאנשים ולשפוט אנשים מהר מאוד (על-סמך מקרה אחד או שניים),וזה לא שלא ידעתי זאת,פשוט לא היתיי ממש מודעת לזה ולא ראיתי זאת כמו שאני רואה זאת כעת. בנושא חוסר היחס של המטפל,הוא אמר לי שזה היה מכוון כדי להוציא אותי מהאדישות בה הייתי,ושהוא שמח מהתוצאה שהיתה ומאיך שזה השפיע עליי ועירער אותי ופגע בי-לא בגלל שהוא רצה שאפגע,אלא שאראה איך אני נפגעת מאנשים. וגם לו אמרתי שאני מאמינה חלקית לכך שחוסר יחס זה היה מכוון,אבל בכל מקרה הפגישה הנוכחית גרמה לי לרצות מחדש להמשיך את הטיפול הנוכחי אצל אותו מטפל, ולראות את יתרונות הטיפול ולסכם(חלקית) את מה שעברתי בטיפול עד היום. במקרה זה טעיתי ואני שמחה שטעיתי,והבנתי שכתבתי מתוך כעס ופגיעות,אבל זה הראה לי שתמיד כדאי לשוחח על הבעיות ולא 'לשמור אותן בלב'.

למתוסכלת שלום, אני שמח בשבילך שהשיחה עם המטפל היתה חויה חיובית ובונה. יש משהו מעודד בתוצאה החיובית של שיחתכם, שהרי תמיד מתקיים החשש להיפגע ולכן ללכת על האופציה הבטוחה של "לשמור בבטן". תודה ששיתפת אותנו, גדעון

תודה על תשובתך,כיוון שאיתך דנתי בנושא זה מלכתחילה חיכיתי להיום כדי לקבל ישירות את תגובתך (למרות שכולכם עוזרים לי). הבעיה היא שבינתיים אומנם השתפר יחסי עם הפסיכולוג שלי ולפחות אני מרגישה ש'רשת-הביטחון' שהיתה לי איתו חזרה, אבל עקב דברים שלא הסתדרו לי השבוע (מבחינה מקצועית)חזרתי לדכדוך שהייתי בו ואף יותר גרוע,ואין לי חשק כמעט לעשות כלום, איני נהניית כמעט משום-דבר בימים האחרונים ומצב-רוחי התהפך מאופטימיות ושמחה לדכדוך עצום ושנאה עצמית; הגעתי למסקנה שחיי לא שווים (לא אעשה שום צעד קיצוני),ואין לי כוח אליהם יותר ואיני מאמינה שמשהו טוב יקרה לי אי-פעם; כמובן שכשאהיה בפגישה אדון בכך עם הפסיכולוג,אך בינתיים איני יודעת מה לעשות,תוקפת אותי אדישות נוראית בנוסף לייאוש והתסכול העצום. מצטערת ש'הפלתי עליך' את זה בתוך התודה על תגובתך,אך אני חייבת 'להוציא' את תחושותיי בצורה כלשהיא,בעיקר כי אני 'שומרת זאת בבטן' מפני משפחתי. תודה מראש, מתוסכלת