אני פשוט לא מבינה את זה

איך זה שכבר יותר משנה החיים שלי מסתובבים סביב 50 דקות בשבוע. איך זה שמה שעושה לי רע (או טוב) זה מה קרה בחמישים דקות האלו. איך זה שאדם שאין לי מושג עליו מעבר לשם ולמקצוע שלו, הפך להיות כל כך משמעותי, שאני חולמת עליו, קמה איתו הולכת איתו לישון... איך זה שבכלל שכחתי למה הגעתי לשם בכלל. איך זה שדברים שאני מספרת בכזו קלות לאחרים, אני לא מצליחה לספר לו. איך זה שאני מסתירה כל כך הרבה. אני יודעת שאני הולכת לשם כדי לשפר דברים בעצמי. אז למה כל ההתנגדות הזו? אם הייתי הולכת לרופא, לעו"ד, לאדריכל, לרפלקסולוג הייתי משתפת פעולה עד הגג. אז למה כאן זה ככה? למה כל כוחות ההתמודדות שיש לי אוזלים ממני כשאני מגיעה לשם? למה אני נסגרת כל כך? מה יש שם???

תמר יקרה, הרופא מטפל בגופנו, האדריכל מטפל בקירות שלנו, והרפלקסולוג בכפות רגלינו. אלה שלושה תחומים חשובים ביותר, אבל הם חיצוניים לנו, מרוחקים מאד מאותו גרעין פנימי סביבו מתארגנת חוויית העצמי שלנו. בטיפול שלך, המוקד הוא דווקא אותו גרעין שברירי, עליו את מנסה לשמור בכל דרך מפגיעה. הזהירות שלך מאד מובנת אם מתבוננים בה מתוך ההבנה הזו. כשאת מספרת משהו בטיפול, את יודעת שבניגוד למה שקורה בשיחה רגילה, כאן הדברים יקבלו מקום מיוחד, פוקוס חד, ומשמעות רבה. נדמה לי שמכאן גם הזהירות. תני לעצמך את הזמן. ערב טוב ליאת

אני מבינה את כל זה, אבל כל כך מותשת מהמאבקים התמידיים האלה... נורא רוצה לנוח אבל גם במקום שאמור לכאורה להיות נווה המדבר שלי, אני מנהלת קרב מאסף כל הזמן...