לנורית, יעלה ולאחרים

היי פתאום גיליתי שעניתן בדיון שפתחנו לגבי: את מי אנחנו משתפים, אם בכלל, בתהליך הטיפולי. פתחתי פה שרשור חדש, גם כדי להגיד לכן, שהיה מאוד מעניין לקרוא את התייחסותכן, וגם כדי לפתוח את הדיון גם לאחרים ולמנהלי הפורום. הנושא מעניין אותי. בפגישה האחרונה שלי למשל, הוא אמר לי דברים מאוד משמעותיים, עמוקים, חזקים. אני עוד בהתנגדות לדברים ששמעתי, ואני כל כך לבד עם זה... ואלה דברים שאני לא יכולה לשתף בהם אף אחד. למרות שיש לי קשרים עמוקים וטובים עם חברות ועם בן זוגי. אז אני מוצאת את עצמי מדברת "איתו" בראש מאז הפגישה. ברור לי שהדיבור הפנימי הזה הוא חלק מהתהליך, אבל הוא קשה לי, ואפילו מרגיש לי קצת "מופרע". אז מה, האם ועד כמה אתם משתפים חברים/בני משפחה במה שקורה לכם בטיפול?

הדר שלום, ישנם מטפלים שבתחילת הטיפול ממליצים למטופליהם שלא לשתף במה שקורה בטיפול. ואת כל מה שעולה להם ביחס לטיפול ולמטפל להביא בחזרה לטיפול. הרציונל לכך הוא להשאיר את הטיפול בצורתו הטהורה והמרוכזת כתהליך שקורה בתוך המטופל ובין המטפל והמטופל. הדימוי שלעיתים משתמשים בו הוא : לא "למהול" את הטיפול. משאיר את זה כנקודה לחשיבה לך ולמשתתפי השרשור הנוכחי. בברכה, גדעון

תודה על התשובה. בשרשור הקודם, בו התחלנו את הדיון, אכן כתבתי שאני כמעט ולא משתפת. אהבתי את הביטוי "למהול", אני באמת מרגישה שאם אדבר על הדברים מחוץ לחדר הטיפולים, הם יהיו פחות "טהורים". אבל תחושת הלבד עם העוצמות שעולות היא קשה.... שבוע טוב לכולנו הדר

היי הדר, אני פה. וכמו שאמרתי, אני משתפת. אני לא מסוגלת להשאר עם זה לבד. זה נשמע לי כמו עונש... אני מניחה שיש לי פחד להפוך את הטיפול למרכז חיי. לחיות את הטיפול ולא את החיים. אז אני מטפחת לי עוד מקורות תמיכה. מקורות שאני יכולה לפנות אליהם 24 שעות ביממה בלי לחשוש, בניגוד למטפלת. בהתחלה כשהטיפול היה "סוד" היא (המטפלת שלי) "שלחה" אותי לספר. היא עודדה אותי לספר לבת דודה שלי. אמרה שזה יעזור לי, שהיא תתמוך בי. היא צדקה. ברור שרוב האנשים סביבי לא יודעים שאני בטיפול. אבל זה כבר לא סוד, והאמת היא שזה מאוד מקל עלי. אולי אני פוחדת ל"שים את כל הביצים בסל אחד". אם אני לא אשתף אף אחד בתהליך, אני אשאר לבד גם עם ההתנגדות, כמו שכתבת. ולא יהיה לי מישהו לבוא ולשאול אותו, "תגיד, זה נכון? זה מתאים לי? אני כזאת?" אני גם סופר חשדנית. אני תמיד צריכה לשמוע חוות דעת שנייה. זהו. כל הכבוד לך שאת מסוגלת לשאת את זה לבד. שבוע מצוין. נורית