זעם

שלום, מתוסכלת מאוד מחיי ומהעולם, הכל ממלא אותי זעם. כל הזמן הזעם מתבשל על אש קטנה בתוכי, ודי בגירוי קטן ביותר כדי שאשלוף "זרנוק". ניסיתי טיפול פסיכותראפי, וטיפול תרופתי - ללא תועלת. אצל המטפל האחרון, הזעם שלי גרם ל"סלידה" שלו ממני, ולכן לעזיבתי את הטיפול. לעניות דעתי הקובעת, הוא "האשם", שכן דווקא הכלה של הזעם היתה אולי מסייעת לי. כשלא ניסה כלל להכילו, אלא להיפך, שידר שזה מרתיע אותו, עשיתי לו ולי טובה, ועזבתי אותו לנצח. בקיצור, ברור לי שלטיפול פסיכולוגי אין מה לתרום (חוץ מאולי לחשבון הבנק של המטפל). לא מעוניינת בטיפול התנהגותי, שינסה לגרום לי לרסן את הזעם, כדי שיהיה טוב יותר למי שבסביבתי. האמת, לא אכפת לי גם אם הזעם שלי פוגע באחרים בסביבתי, בעיה שלהם. ממילא אני לבד ולא מאושרת, כך היה תמיד אז למה להעמיד פנים ולהסתיר את הזעם? זה מה שאני עושה כל חיי. אם הכל ממילא מחורבן כל כך, לפחות אהיה אותנטית ואראה את מה שאני מרגישה. בטח תשאלו למה כתבתי בפורום פסיכולוגיה אם איני מאמינה בטיפול פסיכולוגי? אז זהו, שזו האופציה הלגיטימית היחידה לטיפול בנפש, והנפש שלי זועקת. זועקת על ההחמצה, על היעדר האהבה, על החיים הלא הוגנים ועל חוסר התוחלת. גם בכתב אפשר לזעום. רוצה רק להבין, מה גורם לזעם להצטבר למימדים מפלצתיים כל כך? האם יש לזה קשר לחרדות ולדכאון, או שזו תכונת אישיות. המטפל ה"חכם והרגיש" שידר שזו תכונת אישיות. לדעתי זו הקצנה של החרדות והתסכול המתמשך. אודה על תגובה הזועמת עד כלות

את מעבירה רגשות סותרים בהודעה שלך. מצד אחד את מעוניינת בעזרה וטיפול כדי להבין למה זה קורה לך ומצד שני את מביעה חוסר איכפתיות למצבך ולמה שזה גורם לסביבה. הבעיה היא לא של הסביבה כמו שכתבת , אלא שלך, ואני מניח שכל עוד את מבטאת זעם וכעם על הסובבים אותך, יקשה עלייך לקשור קשרים חברתיים. את צריכה להחליט עם עצמך מה חשוב לך יותר , להשאר עם הזעם הבלתי מוסבר או לטפל בו ולנסות לפתור אותו. לדעתי כדאי לך להמשיך לחפש מטפל מוצלח יותתר שיוכל להכיל את מה שיש בך בלי לחוש סלידה.

זועמת יקרה, יש כל מיני סוגים של זעם, וגם כל מיני דרכים להבין אותו. עבורי, זעם הוא ניסיון לקבל הכרה בפגיעה עמוקה שהתחוללה בעבר. לדוגמה (והיא בכוונה פשטנית ביותר), ניתן לחוות זעם כלפי אנשים בהווה, בעקבות חוויה של נטישה רגשית שהתרחשה בילדות. לפעמים, הילד או הילדה שגדלו משחזרים בקשרים הרגשיים שהם מקיימים את אותו אובדן בלתי נסבל. הם כאילו אומרים: אני זועמ/ת כי אף אחד לא מצליח לראות את הפצע הנורא שנפער בנפשי. אולי עדיף שכבר לא אצפה בכלל שמישהו יצליח לראות ולרפא... הבעיה עם זעם היא שברמה הבין-אישית הוא עלול להשיג תוצאות מאוד קשות. למשל, אנשים בהווה נבהלים, מרגישים שזה "לא מגיע להם" ונוטשים, או שהזועם/ת נוטש/ת עוד קודם בגלל תחושת האכזבה. כך או כך, שוב נשארים ללא הכרה בכך שהכאב מובן, ושניתן לאהוב אותנו עם הפצע הזה בנפש... אם משהו ממה שכתבתי מדבר אליך, אני רוצה שתדעי שטיפול פסיכולוגי דינמי הוא מקום מצויין להתמודד עם חוויה רגשית כזו. נכון, צריך למצוא את המטפל/ת הנכון/ה שיעמדו טוב בכל התהליך, ויש דרך חתחתים לא קלה לעבור גם כשהטיפול מצליח, אבל אפשר להקל על תחושה של זעם. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל