לנורית

היי נורית. שאלת איפה אני, ולמה לא הבאתי משהו שמח ביום שלישי.... תראי איך מכל שאלה אפשר לעשות עבודה.... חשבתי לעצמי, שבמציאות חיי אני נתפסת כמלאת חוש הומור, כמי שיודעת ואוהבת להצחיק. מעטים האנשים שיודעים על הפצע הגדול (שהולך ונרפא) שם בפנים. רק אצל המטפל שלי אני נותנת לו מקום, הרבה מקום. לקח לנו הרבה זמן להוריד את המסיכות (שחוש ההומור המבורך הוא לפעמים גם חלק מהן). לאחרונה נתתי לכאב מעט מקום גם כאן. ופתאום עלה הרעיון של סיפורים משעשעים ביום שלישי. מיד הצטרפתי והבטחתי להביא. אבל לא היתה היענות גדולה, ופתאום מצאתי את עצמי בתפקיד המוכר לי כל כך, של זאת שמצפים ממנה להצחיק. וזה תפקיד שלא בא לי לקחת על עצמי כאן. זהו, איך את? הדר

הדר, את צודקת. אני מצטערת, לא ידעתי את הסיפור מאחורי הקלעים וסליחה אם הרגשת שאני דוחפת אותך למקום שאת לא רוצה להיות בו. פשוט... אני הייתי במצב רוח קצת מעצבן והתחשק לי לקרוא משהו נחמד. זה הכל. אני בסדר. סתם מתוסכלת מכל ה-"לתת לטפל". לא מבינה את זה. איך את, היום? נורית

נורית, זה ממש בסדר, מה שניסיתי לומר זה שאפילו הרווחתי עוד תובנה... עכשיו, אם אביא לכאן משהו מצחיק, זה יהיה מבחירה.... אני בסדר. ימים טובים יחסית. רק מתגעגעת וזקוקה לו.... מצאתי את הפורום כמקום נפלא ברגעי הגעגוע. (גדעון, אורנה וליאת, קבלו ח.ח ענק!!!) מקווה שתפתרי עם המטפלת את סוגיית ה"לא נותנת לטפל". אם זה כל כך מציק, זה בטוח משהו משמעותי שצריך לעבוד עליו. עוד שלב בדרך. טוב, נו... אסיים בבדיחה, אחת מני רבות בעקבות תוצאות הבחירות: איפה חגגו הגימלאים את 7 המנדטים שלהם? בפארק ינסון... לילה טוב הדר