שתיקות בטפול

שלום ליאת אני נמצאת בטפול כשמונה חודשים. הבעיה, שאני מוצאת את עצמי רוב הפגישה שותקת, ללא מילים, אין לי מה להגיד. זה מעצבן אותי ואז אני סתם מקשקשת, מחפשת מה להגיד.... בתקווה שיעבור הזמן. (שאלתי את הפסיכולוגית שלי אם אפשר פשוט לקצר הפגישה והיא התנגדה בתוקף) אני מניחה שלחוסר המילים הזה יש אולי משמעות פסיכולוגית ושעדיף לנסות ולהבין אותה לעומק... אבל אני לא מעוניינת, זה ממש מעצבן אותי, כל השבוע אני חושבת על זה, ומתעצבנת מזה שהפגישה הבאה מתקרבת. הגעתי לטיפול בגלל דיכאון, כרגע אני במצב "מאוזן" יחסית אם כי עדיין לא חזרתי לעצמי לחלוטין. אני רוצה לבקש מהמטפלת שהיא תיזום שאלות וכו' כדי להקל עלי. האם זה מקובל ? האם היית נענת לבקשה כזו ממטופל שלך ?

מכיוון שהטיפול מבוסס על כך שהמטופל מביא איתו את הנושאים לשיחה, כי הבעיות הן שלו ולא של המטפל, יש רגעים של שתיקה ואין למטופל מה לומר. הפסיכולוג המטפל מכיר את המצבים האלה וזה קורה לו די הרבה. לא נראה לי שהפסיכולוג יעשה משהו כדי "להפר" את השתיקה , הוא רק מגיב או נותן פידבק על דברי המטופל.

חיים שלום, לפי מה שהבנתי טלי דיברה לא על שתיקות קצרות במהלך הטיפול,אלא על שתיקות כמעט במשך כל זמן הטיפול,וזה לא נראה לי שזה טוב שזה קורה,אך כמובן שעל כך רק הפסיכולוגים יוכלו לענות.

מסכים עם חיים שהמטופל מביא איתו את הנושאים לפגישה. אם לטלי יש קושי עם השתיקות זה גם נושא. הייתי בהחלט מביא את הקושי הזה לפגישה. כלומר אומר ישירות למטפלת שקשה לי עם השתיקות. זו יכולה להיות התחלה של עבודה טיפולית. בהצלחה.

איך הנושא הזה מעורר את כולם.. אני מזדהה איתך טלי. אם זה מנחם אותך את לא לבד שם בשתיקות האלה. אפשר להקים את "פורום השותקים". המדהים הוא שאנחנו שותקים (או מדברים שטויות למלא את החלל) וממשיכים לבוא לטיפול.

אכן נושא מעורר. אני רוצה להבהיר, שהשתיקה היא לא 50 דקות מלאות..... השתיקות הן רבות, ולסירוגין. הן כל כך מעצבנות אותי שאני סתם אומרת משהו ואז משהו מתפתח. לפעמים הוא קצר מאוד, לפעמים הוא יותר ארוך. עד השתיקה הבאה. כבר דברנו על זה במסגרת הטיפול אבל כנראה שגם על זה אין הרבה מה להגיד...... הטיפול בכלל מעצבן אותי, ואני חושבת על הפסקת הטיפול כבר כמה זמן. היה קשה לקבל החלטה.... אבל בפגישה הבאה אודיע על עזיבת הטפול (אולי כמה פגישות נוספות לשם סגירת טיפול, אם המטפלת מאוד תלחץ בנושא.) הייתי בטוחה שאני לא לבד בשתיקות האלה, אבל מעניין אותי לדעת איך "השותקים" האחרים מרגישים עם השתיקה . זה מעצבן ?מעיק? מעורר תחושה אחרת ? אולי נוח וטוב ולא מפריע בכלל ?

אני אומנם מתביישת לשאול זאת,אך אני מרגישה שאני חייבת-כי עבורי זו סוגיה מהותית, אך אינך חייבת לענות אם אינך רוצה - האם את משלמת על הטיפול בעצמך-מכספך או שההורים או מישהו אחר משלם לך על כך? איני שואלת זאת לשם חיטוט במשאבייך הכספיים,אלא רק כדי שתשאלי את עצמך עד כמה הטיפול והצלחתו חשובים לך,ועד כמה את מוכנה לוותר למענם. עבורי לוותר על כסף שיכול לשמש למטרות חשובות מאוד,דורש ממני התמודדות רבה ועזרה בהצלחת הטיפול (וזה קשה מאוד ולא תמיד הולך כפי שאני רוצה),כדי לסיים מהר יותר את הטיפול,וכדי שהכסף שעמלתי קשה להשיגו לא יבוזבז סתם.לכן שאלתי זאת,כי עבורי- אם הטיפול היה בחינם אולי לא היה איכפת לי 'למרוח' אותו כמה שיותר ו/או לא להתאמץ בו.אולי עבורך זה לא כך,אני סתם מציעה נקודה למחשבה. חשוב שתשאלי את עצמך באמת למה את רוצה לעזוב את הטיפול? והאם זה קשור למטפלת או לך?האם יש לך כימיה עם המטפלת?

ושאלה נוספת: איך יצאת מהדכאון?

אני משלמת על הטפול, במאמץ רב...... קשה לי לענות לך במדויק מה היה קורה אם הוא היה חינם. אולי הייתי "מושכת" עוד קצת. יש לי כימיה טובה מאוד עם המטפלת, אני לא עוזבת בגללה, אלא בגלל שאני חושבת שמיציתי את מטרת הטיפול, מבחינתי. אין בי (לפחות כרגע) רצון להשיג מטרות נוספות. אולי הכסף הוא גם איזה מניע קטן להפסקת הטיפול - חבל לשלם כסף על שתיקה (אני יכולה לשתוק עם עצמי,בלי לשלם לאף אחד)........

טלי יקרה (וכמובן כל משתתפי הדיון) איזה דיון התפתח לו כאן, ככה בלי שהרגשתי כמעט (תוצאות המדגם האפילו על הכל היום). שתיקות בטיפול הוא נושא שהעסיק אותנו לא מעט בעבר. הטרוניה המוכרת, כאילו שתיקה בטיפול היא בזבוז זמן (וכסף), רק מחדדת את ערכה האמיתי של ההתרחשות הטיפולית. המילים מקבלות משמעות רבה, עד כי העדרן נתפס כבלתי נסבל. כמו שהעידו כאן כמה כותבים, מתוך הבהלה מן השקט, יש מטופלים הבוחרים 'לקשקש' או למלא את החלל במלל חסר חשיבות, ובלבד שלא להילכד בשקט המעיק. דווקא למטופלים אלה כדאי לפעמים לנסות ולהניח לשקט להתקיים. מילים יכולות למסך, לערפל, לדלל או לקלקל משהו שיכול להגיח רק כשיש שקט. עם זאת, כאשר השקט כה בלתי נסבל עבור המטופל, וכשקשה לו מאד 'לאתחל' סוגיה טיפולית, מטפל רגיש יכול לסייע בדרכים שונות. אני מזמינה את משתתפי הדיון לחזור גם לדיונים הקודמים בנושא השתיקה שהיו כאן בפורום. נצברה כאן מסורת מפוארת של מחשבות כמעט בכל נושא טיפולי, ונעים להיזכר. כל טוב ליאת

מצחיק, "כאילו שתיקה בטיפול היא בזבוז זמן (וכסף), רק מחדדת את ערכה האמיתי של ההתרחשות הטיפולית" מה זה לא בזבוז כסף כל דקה עולה שש שקל!!!!!!!! וסתם לבי טיפול בלי קשר לענין הכספי אני טועה הרבה פעמים האם זו לא התמכרות מי צריך את זה? אני תוהה שואלת שאלות אלו אבל בכל זאת אני מכורה לטיפול שלי וקשה לי בלעדיו!! ובמשך השבוע אני אל מבינה איך השעה הזו עוזרת לי היא נראית לא לא מציאותית שעה בשבוע של הבנה אמור לפתור לי את הבעיות? ממש לא. אני חושבת שזו אחיזת עיניים ובכל זאת זה אני מכורה והולכת וימשיך ללכת.. הלוואי ויכולתי להפסיק ולהוציא את הפסיכולוגית שלי מהראש.

אך מה קורה כאשר השתיקה מתבטאת גם בטיפול וגם מחוצה לו, ביחסים בין אישיים? תודה מראש