מקובלות בחברה - לליאת

לליאת שלום, ביתי בת שנתיים ומבקרת בגן מאז ספטמבר. היא מרוצה בגן ומתפתחת יפה אך לאחרונה היו מספר אירועים שגרמו לי לחשוב שאולי היא קצת במצוקה חברתית. הגננת סיפרה לי שיום אחד כאשר רקדו בגן היא רצתה לרקוד עם ילדה אחרת והילדה לא רצתה וביתי בכתה בכי נוראי של עלבון והיה קשה מאד להרגיע אותה. יום אחר היינו אחרי הגן בגינה עם ילדה אחרת מהגן והן שיחקו יפה. בסוף כשאמרתי לביתי שהולכים הביתה היא רצתה שגם חברתה מהגן תבא אליה. הצעתי לה לבקש מהילדה השניה והלכנו יחד (אחרי שהאבא כבר הסכים) אבל הילדה השניה לא רצתה וביתי שוב בכתה בכי נורא. שכחתי לספר שבאותה הזדמנות ביתי רצתה להתנדנד עם הילדה על הנדנדה אך כשהיא לא רצתה ביתי ישבה עצובה ואמרה לי נעלבתי.. בימים האחרונים כשאנו חוזרות מהגן ואני שואלת אותה עם מי היא שיחקה היא עונה עם אף אחד, או אומרת אף אחד לא חבר שלי בגן. בערב באמבטיה ראיתי אותה משחקת עם כמה בובות ואומרת, היא לא רוצה לשחק איתי(ושמה בצד) והיא לא רוצה לשחק איתי ושוב שמה בצד והאחרונה כן רצתה לשחק איתה ושוב לא וכן הלאה. אני מרגישה שביתי מתמודדת עכשיו לראשונה עם ההבנה שהיא יכולה להידחות על ידי ילדים אחרים. מצד אחד היא נורא קטנה, רק לפני כמה שבועות חגגה יום הולדת שצד שני היא מפותחת קוגניטיבית וכנראה גם רגשית (לפי הגננת). נראה שהנושא מאד מעסיק אותה וכך גם אותי. אני מתקשה להחליט מה לעשות, לתת לה להתמודד לבד? לבדוק אולי אפשר לעזור לה בעדינות לשפר את המיומנויות החברתיות שלה? (לא ברור לי אם היא באמת קצת לא פופולרית או שמא היא רק מתנסה בחויה רגשית חדשה וכואבת) אשמח לשמוע עיצה איך להקל על המצוקה שלה וגם שלי.

שלום רב, תצפית זהירה בהתנהגותם החברתית של בני השנתיים מלמדת כי מרבית האינטראקציות החברתיות ביניהם מתרחשת סביב חפץ כלשהו (מכונית, נדנדה, עגלת בובה), כאשר הילד למעשה משחק בעצמו, ורק לעיתים רחוקות במשותף עם הילד האחר. נהוג לכנות זאת 'משחק אחד על יד השני' ופחות 'משחק אחד עם השני'. רק לקראת גיל שלוש יופיעו ניצני המשחק הדמיוני המשותף ("משחקי כאילו"), שישתכלל עוד ועוד במהלך יחסי הגומלין המתמשכים בין הילדים. נראה שהתגובה הסוערת של בתך משקפת - יותר מתחושת עלבון ודחייה - דווקא יכולת מוגבלת להתמודדות עם תסכול, מה שמאד אופייני לגיל זה. בסופו של דבר, מה שמנבא כשירות חברתית טובה, זה יכולת תקשורתית טובה (המתבטאת בגיל זה ביכולת של הילד להביע את עצמו מול המבוגרים), יכולת חיקוי טובה, התנהגות פרו-חברתית (יכולת לשהות ולהנות בחברת ילד אחר ללא תוקפנות רבה מדי, הגם שתוקפנות סביב מאבק על צעצוע היא נורמטיבית). מה שבוודאי אינו תורם להתפתחות חברתית תקינה, זו החרדה המוגזמת של ההורים סביב עניינים אלה. מוטב להניח לילד לפלס לעצמו דרך בקבוצת השווים, לסמוך על יכולתו להסתדר, וליצור אקלים חברתי נוח במסגרת המשפחתית. ילד שיודע לכבד סמכות וגבולות, יהיה בסופו של דבר כשיר יותר מילד מפונק שמקבל כל דבר מבלי להתנסות גם בחוויות של תסכול ואכזבה. ניתן להתרשם שבתך ילדה נבונה ומפותחת, המתמודדת עם אתגרים התפתחותיים באופן צפוי ומקובל. ככל שניתן להתרשם מדברייך, הדאגה שלך כרגע מיותרת. בברכת 'כל ישראל חברים' ליאת