קנאה

בסופו של דבר אני מקנאה במאיה. נשמע מוזר אבל כן. לאורך כל התקופה שהיא כתבה כאן לא ממש ניסיתי להבין מה היא אומרת וגם בדרך כלל לא קראתי את השירים אבל חשתי קנאה על כך שיש לה דרך לבטא את רגשותיה. אולי הפורום -תרתי משמע- לא היה המקום המתאים אבל הלואי עלי הדרך המופלאה הזו לבטא רגשות. נכתב כאן איפשהו על "מאיה שתתגנב באמצע הלילה" ובעיני זה נפלא כי אני מוצאת את עצמי באמצע הלילה מתגנבת עוד יותר לתוך עצמי עם המחשבות (המין הסתם פחות טובות) ועוצרת בתוכי עוד ועוד רגשות שאין להן מפלט בשום מקום. הלואי וניחנתי ביכולת הזו לפרוץ גבולות (נכון - כולה גבולות הפורום) כדי להביע רגשות, את הגבולות של עצמי אני לא מצליחה לפרוץ. באופן מאוד פסיבי הרגשתי מעין שותפות בכל פעם שהופיעו השירים. כך שאולי כן היה להם מקום כאן, למרות שאני מבינה את המורכבות של סיבות ההסרה. ובאותו ענין: "היום השמח" של הפורום בעיני הופך את המקום הזה לאיזה פרום של "אומנות שימושית": חבורת בנות שמרוצה עד הגג מהדבקת מפית על יציקת גבס תוך כדי בליסת בוקרס ושכולם ידעו. עלי זה יותר מאים משיר שיכנס פה אחרי ההודעה שלי. wqw,כמה מילים.

יש לי רק חברה אחת שבאמת מקנאה בי והיא אנוכית מרוב שהיא צריכה אישפוז שתלך להזדיין, גם כן חברה. שרון מתה מבחינתיץ שתמצא לה חברה אחרת.

אבל שרון הזו היא בת אדם איומה היא מקנאה שלי יש יותר סיבות להיות עצובה ועדיין אני יותר חזקה היא מופרעת מנסה למשוך אותי למטה. לא בגלל שהיא רוצה להרע לי, היא פשוט שונאת גם את עצמה. נראה לי. אחרת למה היא מנסה להתאבד כל הזמן????