למה לא התייחסת גם לשאלה שלי ? - אני חוזרת עליה

שאלתי עוסקת בהתאהבות של מטופלת במטפלת (שתי נשים): טופלתי כשנה+ אצל מטפלת (כעת לקחתי "פסק זמן" ממנה). בחרתי במכוון באישה. מאחר שאיני לסבית, סברתי שבכך תימנע ה"התאהבות" וה"משיכה", וכך אמנע מעצמי סבל, כאב וייסורים. הערכתי כי אקשר רגשית למטפלת, אך לא שיערתי שאגיע לעוצמת רגשות כה עזה, ולהזדקקות כמעט נואשת לקרבה ולמגע פיזי (לא מיני) עמה. אציין כי פניתי לטיפול מאחר שכל חיי הייתי ילדה-נערה-אישה לא אהובה ולא רצויה. אמי לא יכלה לטפל בי, ודמויות חלופיות אחרות הופיעו ונעלמו תדירות בחיי. גם היום (בת 36) אני לבד, ולא ממש מעניינת אף אחד. חזרה לשאלה - כפי שציינתי, אני חווה סבל רב ומיוסרת, ואני שואלת את עצמי מה הטעם בכך? האם סבל הבדידות לא "כדאי" ו"עדיף" יותר, מאשר הסבל של "להרגיש עם, להיות בלי"??? כתבת בעבר שזה "חלק מהטיפול", שזה "עוזר", "מקדם", ו"עובר מעצמו". האמנם ??? כדי להמחיש את מצבי בדיוק אשתמש במטאפורה הבאה: אני מורעבת. בשל הזמן הרב שחלף ללא מזון אינני מרגישה כל-כך בחסרונו. הקיבה כמעט "התנוונה", וכבר לא מרגישים את הכאב. הקשר עם הפסיכולוגית משול להנחת פירורי מזון על הלשון. תחושת הטעם שמעוררים הפירורים מפעילה את מיצי הקיבה ומע' העיכול ופתאום הגוף הרעב והתשוש מרגיש בעוצמה חדה את הרעב הכבד ורוצה להשלים את כל החסר לו. אבל נתנו לו רק פירורים... האם במקרה זה לא עדיף היה שלא לתת פירורים ולהישאר במצב הקיים...? לא עדיף לא להרגיש מאשר להרגיש רגשות כמה קשים אלו שלא יבואו על סיפוקם? הרי אומרים תמיד "על תעיר דובים ישנים"... אשמח לקבל תשובה מפורטת וישירה, ואשמח עוד יותר אם תתייחסי אל הנושא לא רק "לפי הספר" ותאוריות אלא גם על סמך ניסיונך המקצועי עם מטופלות במצב דומה לשלי. תודה רבה לך.

ליאת, ראיתי רק עכשיו שבעצם ענית לי. סליחה, ראי את ההודעה החוזרת כמבוטלת, וכתבתי לך בשורה חדשה הודעת המשך, אשמח עם תעני עליה.