קנאת אחים

אני בת 35 ואחי בן 32. למרות שאני חיה חיים מספקים מכל הבחינות (משפחה, עבודה, תחביבים) עד היום קשה לי עם העובדה שהוא בן אדם מבריק (גאון) ואני לא. לאחרונה אנחנו עוסקים בתחומים מקבילים (לא זהים אבל עם קווי דימיון), מה שמחדד בעיני עצמי בכל העת את העובדה שהוא תמיד יהיה טוב ממני. אני מודעת לזה שזה מאוד ילדותי לחשוב כך, שאין בכלל מקום להשוואה משום שאנחנו בני אדם שונים עם יכולות שונות בתחומים שונים. אני גם תופסת את עצמי כאדם מפותח רגשית (עברתי ולמדתי הרבה מאוד על עצמי במהלך השנים בכל מיני מסגרות) ולמרות זאת, אני מרגישה כמי שמסתובבת עם פצע פתוח בסביבתו. ויותר מזה. ההצלחה שלו מערערת לי את הביטחון העצמי, כאילו שהדברים תלויים האחד בשני (ברור לי שלא, ובכל זאת...). לאן אני לוקחת את עצמי מפה? (לספת הפסיכולוג?)

האחים קרמזוב\דוסטוייבסקי בהצלחה בטיפול :) (לא מומלץ לילדים לקרוא קודם את הפרשנות של פרויד)

אחות יקרה, ספת הפסיכולוג היא לא אפשרות רעה כל כך, בעיקר אם את רוצה לעמוד על המקורות העמוקים לתחושות התחרות מול אחיך. המצב שאת מתארת הוא מקרה פרטי של תופעה כללית יותר, שהוזכרה כאן, למטה, בשאלה של דושקה. אנא קראי גם את תשובתי לה. קנאת אחים בוערת כאש התמיד מאז ימי קדם (קין והבל, יעקב ועשו, רחל ולאה, יוסף ואחיו) ועד ימינו אנו. אפשר להתנחם בכך שאת בחברה טובה ומכובדת, וללמוד לחיות עם רגשות אלו, ואפשר לנסות להתחקות אחרי הסיבות לכך, כדי למתן את הקנאה, ולהתחבר לאחיך בדרך חדשה ובוגרת. הכל פתוח. כל טוב ליאת

ולפעמים עדיף כיסא, מאחורי שולחן...