האם יש תקווה?

שלום, אני בת 40 וסובלת מגיל העשרה מחרדות ודכאון. לפני מספר שנים ניסיתי מספר טיפולים פסיכולוגיים, שלא צלחו, ולפני כארבע שנים התחלתי בטיפול תרופתי, שגם הוא לא הצליח מי יודע מה, לדעתי גם בגלל שילוב של נסיבות. אני שמנה מאוד וביישנית, לא אסרטיבית,סובלת מחרדה חברתית גבוהה מאוד, אותה אני מצליחה לטשטש בעזרת האינטליגנציה שלי. כתוצאה מכך אני חיה בהסוואה מתמדת של תחושותי, כשכל האנרגיות שלי מכוונות ליצירת רושם אחר ממה שאני מרגישה בפנים. קל מאוד להטעות את רוב בני האדם, כי כולם עסוקים בעצמם, ובעצם רוב האינטראקציות האנושיות, במקום העבודה לפחות, הן קצרות ומגמתיות. לו היו מנתחים את אישיותי, לבטח היו "עולים" על חולשותי ופחדי מייד, ויש גם כאלה, שחשים את חוסר הבטחון הזועק שלי, ועל כן מרשים לעצמם להתנשא מולי בצורה גלויה או מוסווית. אני בודדה מאוד, אין לי מיומנויות חברתיות של "סמול טוק" וכאלה, וכל תקשורת שאמורה להימשך יותר מכמה דקות מאיימת עלי. יש לי גם תכונות טובות: יש לי הומור, אני אינטליגנטית, רגישה, נעימה (רוב הזמן) ואפילו בעלת פנים נאות, אולם אני בוחשת כל הזמן במחשבותי בתחושות הנחיתות הרבות שיש לי, וככל שעוברות השנים, אני מרגישה שאני מתרחקת מעצמי ושכוחותי אוזלים. מעולם לא היה לי חבר, היו מספר נסיונות היכרות כושלים, שלא יצאו לפועל גם בגלל שאני "פסלתי" חלק מ"המועמדים" הלא רבים. לפעמים, לאחר תקופות ייאוש ארוכות ומתסכלות, אני אוזרת כח ומנסה להכיר שוב, אבל מרגישה מפוחדת מאוד להתמודד במירוץ חסר הסיכוי להכיר גבר מתאים, כשהכל, גילי המתקדם, חוסר הנסיון, המראה ועוד כמעט אינם מותירים מקום להצלחה. נכון שעדיף לנסות מאשר בכלל לא, אולם המציאות היא די מרה שם בחוץ: גברים שחשים עצמם מוצלחים מעוניינים ביפות, רזות, וצעירות, שלא לדבר על זה שאנשים לא מסוגלים להבין איך הגעתי לגילי ואני עדיין "בתולית" בנסיון החיים שלי. גם היכרות עם גברים שחוו אף הם משברים נפשיים או קשיים רגשיים לא הוכיחה עצמה כטובה יותר. גם הם, לרוב, שבויים בחיפוש אחר מושא הפנטסיה שלהם, שלרוב הוא צעיר, רזה ומקרין אופטימיות. קשה קצת להקרין אופטימיות, מהמקום שבו אני נמצאת. לסיום, אני בטוחה שתפנה אותי שוב לטיפול פסיכולוגי, אבל להרגשתי, מיציתי את התחום ולא מצאתי בו מזור לתחושותי. נסיונות של מטפלים שונים להפיח בי תקווה לא צלחו. אני מרגישה שבגיל כזה, 40, אם לא הגעת לרוב ההישגים אליהם מגיעים אנשים רבים בגיל הזה (מעמד, קריירה, משפחה ועוד) עליך להיפרד מחלומות תמימים ולהשלים עם המציאות. אני רואה סביבי נשים כאלה, שלא בדיוק מצאו את עצמן עד לגיל מתקדם, לבטח לא בתחום הזוגי, וכל שנותר להן לעשות הוא להעמיד פנים של "הסתגלות סבירה" למציאות הדי כואבת. בנוסף, החברה, שרבים בה חיים במשפחות, כאילו מתעלמת מאותם "בודדים נצחיים" והם חשים עצמם מנודים ממנה. כל מי שהיה בודד לתקופה מסויימת, גם אם בין מערכות יחסים, הרגיש זאת בוודאי. איך ניתן לא להרגיש את התחושות הקשות הללו ? בתודה אנבלי

שלום אנבלי, אני חושבת שהמשימה שלך היא לא "איך לא להרגיש" אלא איך לשנות את נקודת המבט שלך על חייך. את מבקשת שלא יפנו אותך לטיפול פסיכולוגי, ובכל זאת פונה אלינו - כפסיכולוגים שהטיפול הוא כלי העבודה שלהם - בבקשת עזרה. מבלי להקל ראש בסבל שלך כאישה ללא בן-זוג, אני רוצה להזכיר לך שבגיל ארבעים אפשר לעשות לא מעט תפניות בתחום הקריירה, בתחום האקדמי או בתחום החברתי. גם עם עודף משקל אפשר להתמודד. אולם כל השינויים הללו דורשים התגייסות והשקעה משמעותית מצידך. אני חושבת שלבד זה באמת מאד מאד קשה, אם כי לא בלתי אפשרי. אני רוצה להזכיר לך גם את הטיפול התרופתי כאופציה ששווה בדיקה נוספת. מעבר למה שיש לפסיכולוגיה והפסיכיאטריה להציע לך, קיימות כיום גם אופציות נוספות, כמו אימון אישי, סדנאות שונות להתמודדות עם קשיים בינאישיים, וסדנאות להעצמה אישית. יש לך עבודה, ואני שולחת לך הרבה עידוד מהיציע... ליאת