"פחות אבל כואב..."

זהו, השבוע הראשון עבר. בשבוע שעבר שיתפתי כאן בכאב שלי וסיפרתי שהפסיכולוגית שלי נוסעת. למרות שזה לא היה מתוכנן, בכל זאת נפגשנו בתחילת השבוע לפני הנסיעה שלה. נראה לי שהיא הבינה שחודש וחצי זה קצת יותר מיידי. רציתי להגיד לה את מה שכתבת לי אורנה, שאני שומרת עליה ולא מספרת לה על מה שאני מרגישה- אבל לא הצלחתי... רק בסוף הפגישה אמרתי לה שכואב לי. שאני מרגישה שמשהו תקוע לי בגרון. היא הנהנה באמפתיה, אבל לא הצלחתי להגיד יותר. רציתי לבכות, אבל הבכי לא יצא. השבוע הזה עבר די בסדר. היו קצת נפילות לפעמים, אבל באופן יחסי הכל בשליטה. עצוב לי קצת וקשה לי קצת, אבל בינתיים אני מסתדרת. אתמול עלה לי רעיון משעשע. לעשות לעצמי ביום ראשון, במקום הפגישה איתה, פגישה בכתב. אני אכתוב דיאלוג עם עצמי במחברת ואספר לעצמי איך היה השבוע. "רשת רשת. מה שלומך? איך עבר השבוע", "בסדר...", "את יכולה להגיד יותר ממילה, אף אחד לא שומע...", "היה קצת קשה, אבל יחסית בסדר. רק הגוף עושה בעיות. נראה לי שאלה סימנים של חרדה"... שבת שלום, רשת שצריכה מישהו שיגיד שהוא פה

אני פה, זה בכלל לא רעיון רע שתכתבי את מה שאת מרגישה במהלך התקופה הזו, ואולי תחלקי את זה איתה כשתחזור...

שלום רשת, אני כל-כך שמחה שכתבת! חיכיתי לדעת כיצד עוברת עליך החופשה... הכתיבה היא רעיון מצוין. אולי יעניין אותך להציץ בספר 'כל יום יותר קרובים' של ארווין יאלום. הספר בנוי מתיעוד של תקופת טיפול ע"י המטפל והמטופלת, מעין יומן נפרד ומשותף. המשיכי לעדכן אותנו, וחזקי ואמצי, אורנה

היו פעם איש וצילו. לילה אחד הצל עמד. נטל נעלי האיש ומעילו, נעל, לבש. עבר מצד אל צד, הסיר גם את מגבעת אדוניו מן הקולב, ניסה להסיר גם ראשו מעליו, לא הצליח, הסיר ממנו את פניו, לבש גם אותן, לא התעצל. בבוקר יצא החוצה עם מקל. רץ אחריו האיש ברחוב. צווח אל מכריו: זה מעשה נורא! זה צל! זה לץ! זה לא אני! אני אכתוב לשלטונות! הוא לא יוכל לי! כך צווח מרה, אבל קמעה קמעה הורגל, שקט. לסוף נשכח ממנו המאורע. אהבתי את השיר הזה מאז שהייתי ילדה... משעשע לקרוא את זה אחרי שלמדתי קצת על הצל אצל יונג... מה ניסיתי לומר? עכשיו אני מבינה.

אני מכירה את הספר... :) והרבה מהטיפול שלי נעשה באמצעות כתיבה, גם כשהיא נמצאת. תודה על התגובה ובכלל- על זה שאתם כאן... שבוע טוב רשת