מכתב ללא מען

מתחילה להזכר בך, איך יכולתי לשכוח, למה זה לא היה לי מוזר ששכחתי אותך כמעט לגמרי. זוכרת שהתווכחנו ואמרת שאני קטנה ואני לא אזכור שום דבר מהגיל הזה. זוכרת את המניפולציות הרגשיות, את שטיפות המוח, פאקינג מיינד קונטרולר. זוכרת בלבול, תחושת אשמה למול אמא, תחושת בגידה. וגם דברים שאני לא מסוגלת לבטא כרגע, שגורמים לי לרעוד בכעס וגועל ומפריעים לי לישון. תמיד זכרתי אבל לא הייתי מסוגלת להתמודד עם זה, דחיתי את שבבי התמונות והתחושות שעלו מדי פעם כפלט-זבל של התודעה, נונסנס, מסרבת להבין את שמשהו בי צרח כבר שנים. פתאום הרבה דברים מובנים לי... התחושה היא של לפני שכדור פוגע לך בפנים, כשאת יודעת שכבר לא תצליחי להתחמק ממנו. אני כועסת.

.

http://www.macom.org.il/longterm.asp

הייתי בטוחה שהפסיכולוגית לא תאמין לי, ממש *פחדתי* לדבר על זה.

אני חושבת שאמא שלי ידעה.

לא הצלחתי להוציא את זה מהפה בצורה מפורשת. אמרתי שהוא בן אדם איום ולא מוסרי, שאני זוכרת הכל, גם דברים שהוא חושב שאני לא זוכרת, שהוא חולה עלוב, איך הוא יכל. הוא הגיב בצורה שבלבלה אותי לחלוטין, בשוויון נפש. הוא אמר שאני צודקת והוא יודע, שאני לא מחדשת לו כלום ושאל אם "אצלי הכל בסדר בראש", אם אני מחפשת פסיכולוג או משהו. אמרתי לו שהוא דתי מזוייף, שכל שהוא עושה עכשיו הוא חילול שמים, שכל התפילות שלו בטלות, שאם יש מידה של צדק בעולם הוא יענש. ניסיתי לפגוע בו במושגים שלו. שוב הוא ענה שהוא יודע ולא אכפת לו מכלום, שככה הוא. שהוא יכול להגיד דברים שיפגעו בי ולא אומר. אמרתי שאין שום דבר שהוא יכול לומר שיפגע בי כבר. לא הצלחתי להוציא את זה מהפה בצורה מפורשת. מתסכל. אני לא יודעת אם הוא הבין שאני זוכרת דברים שיכולים להכניס אותו לכלא, אולי מעונשים ארציים הוא היה מפחד יותר.

פלונית, אנחנו נמשיך ללכת בדרך צעד צעד. החזיקי מעמד, אורנה